פעם אחת פסל
לקח חתיכת חרס,
התחיל ממנה לכייר.
בסוף הוא לא אהב
את התוצאה,
הרס אותה,
החזיר לחתיכה פשוטה.
התהליך הזה
כמה פעמים חזר על עצמו,
עד שהטלפון צילצל.
פסל היה צריך
ללכת לכמה שעות.
הוא שם את החרס
על השולחן,
יצא.
וכשחזר,
מצא את חתיכת החרס
מאובנת.

פסל שלנו לא אהב
לעבוד עם חומר קשה,
בהתחלה רצה
לזרוק את האבן,
לקחת את החתיכה החדשה
אשר גמישה, רכה
ולכייר...
אבל פתאום פסל נזכר:
כבר כמה ימים ברצף
לו שום דבר לא יוצא.
ואז גיבור של אגדה,
למען סקרנות פשוטה,
החליט לנסות לעשות
משהו מן האבן הזאת...
ישב מולה שעות,
חשב:
"מה אמור לצאת בסוף?"
ישב לשווא.
אומנם שם לב
שהוא ספונטנית
מתבונן באבן.
אז פסל
הפסיק להמציא
ופשוט
נהנה מתהליך התבוננות.

ומה קרה?
פסל פתאום אהב אותה!
ראה שאבן רב צדדית,
פניה לא שטוחות לגמרי,
תבליטיות,
ויש לה כל מיני שקעים,
בליטות
וחיספוסים בכמה מקומות...
פסל אהב הכל!
אבל
היו לאבן מקומות
אותם אהב יותר מכל!
והתחשק לו
להדגיש
ולהפריד אותם
מהרקע הכללי.

הוא הצטייד במפסלת ופטיש,
התחיל את העמל שלו.
הוא התעמק בעבודה אותה אהב,
שכח הכל!
כבר לא היה צריך
לתכנן משהו מסוים,
פסל נהנה מתהליך
של יצירה.
פיסל את האבן
ת'מקומות האהובים
וכל השאר
או שנשאר ברקע
או נשר.

בקיצור, האבן
קיבלה צורה מסוימת,
אחרי שעות ארוכות
של עמל מניב פירות
יצא פסל יפה ונפלא
בו הפסל זיהה את עצמו.