כשאדם יוצא אל מעבר לאופק,
מהותו נאספת אל דרכו השקטה,
כציפור ערב החוזרת אל קינה,
וכוכב אחרון הנבלע באור בוקר,
נושא עמו את שמו הפנימי,
אך בשבילים שבהם פסע נשאר הד קל,
בידיים שאחז נשאר מעט מחומו,
במילים שפיזר נותר זרע סמוי,
ובלבבות הקרובים אליו ביותר
עוד מהדהדת מנגינתו הדקה.

כי האדם הולך עם מהותו,
ומותיר אחריו את אשר נתן,
כנהר המשקה שדות בדרכו
ואז נעלם מעבר להרים,
ומה שנשאר זורם עוד זמן מה,
עד שגם הוא נטמע במרוצת השנים.

הבן זוכר מבט, הבת זוכרת קול,
חבר נושא עצה שנאמרה בדרך,
בית ישן מחזיק צל של נוכחות,
ועץ בחצר זוכר עונות משותפות,
כעד אילם לימים שאינם,
אך הזמן, ברוחו הארוכה,
מרכך קווים ומעמעם צבעים,
הלהבה הקטנה הולכת ושוקעת,
הזיכרון משנה את פניו,
וההד מתרחק אל מרחביו.

כי האדם הולך עם מהותו,
ומותיר אחריו את אשר נתן,
כנהר המשקה שדות בדרכו
ואז נעלם מעבר להרים,
ומה שנשאר זורם עוד זמן מה,
עד שגם הוא נטמע במרוצת השנים.

ובכל זאת יש חסד בנתינה,
כי רגע אחד של אור שנמסר
נעשה חלק ממסע אחר,
וגם אם יכבה לבסוף בחלוף הדורות,
זכה להאיר דרך שלא הכיר,
לכן חיי אדם אינם רק נשימתו,
אלא כל מה שהעניק בדרכו,
כל לב שנגע בו, כל טוב שהותיר,
עד שנאספת מהותו אל סודה,
והעולם ממשיך לשאת את אדוותיה לזמן מה.