האור של השמש התל-אביבית עבר בדיוק דרך חור בתריס הגלילה השבור
ונחת לרז כמו לייזר ישר על האישון הימני. הוא לא התעצבן. הוא
פתח את העין, הביט בקרן האור החותכת את האבק של החדר, וחשב
לעצמו: הנה, קוסמוס, קלטתי אותך. זווית של 180 מעלות, אפס
מאמץ, פגעת בול.
רז היה בן שלושים ושתיים, אבל היו לו פנים של מישהו שעבר כבר
שלוש מלחמות. הוא התפרנס ממה שהוא קרא לו "אופטימיזציה של
המקרה", עבודות מזדמנות של פירוק תפאורות בתיאטרון, או תיקון
מחשבים ישנים לאנשים מבוגרים בדרום העיר שמפחדים מטכנאים עם
חולצות ממותגות. הדירה שלו בפלורנטין, חדר וחצי שהריחו כמו
שילוב של קפה שחור עלית, טבק זול ורטיבות בקיר המערבי, הייתה
המעבדה הפילוסופית שלו. בשעה שכל המדינה ניהלה אקסלים, עקבה
אחרי מדד תל אביב 35 וחישבה פנסיות, רז פיתח את מערכת ההפעלה
הפנימית שלו.
הוא האמין שלעולם הזה יש צפיפות חומרית משתנה. "אנשים
נורמטיביים," הוא הסביר פעם לגיא על כוס בירה חמה, "חושבים
שהעולם אחיד. הם בטוחים שאם תעבוד קשה, תחסוך שקל לשקל, ותהיה
נחמד לפקידה בבנק, החיים יפתחו לך דלת. הם לא מבינים שכולם
דוחפים באותו הגובה. בגובה של מטר וחצי מהרצפה, הבטון של
המציאות דחוס מרוב מרפקים. יש שם מיליוני אנשים שמנסים לנעוץ
את היתד שלהם באותו סנטימטר מרובע. זה חנוק, זה אטום, ואין שם
מקום לגרגיר של חול."
רונית הייתה מסוג הבחורות שגורמות לך להבין למה המציאו את
המילה "תקין". לא היה בה שום דבר מקולקל, אבל גם לא היה בה שום
דבר חופשי. היא עבדה במחלקת גבייה של העירייה, מקום שבו אנשים
מגיעים כדי להתווכח על חובות, ורונית הייתה הלב הפועם של
המערכת הזו, היא ידעה להקשיב לתושבים זועמים באותה סבלנות
מכנית שבה תייקה טפסים בארכיון. היה לה מבט קבוע בעיניים, כזה
של מישהי שמחשבת את צעדיה ארבעה רמזורים קדימה כדי לא להיתקע
באדום.
היא לא הייתה עייפה במובן של חוסר שינה, היא הייתה עייפה
מהמאמץ להחזיק את הכל ישר. החיים שלה נעו במסלולים קבועים
ומתוכננים היטב, הליכה בערב, פילאטיס בימי שלישי, וארוחה
משפחתית אצל ההורים בכל סוף שבוע. הריח שלה, שילוב של מרכך
כביסה בניחוח לבנדר תעשייתי ודפי A4 נקיים, היה הריח של אזור
הנוחות האולטימטיבי. היא אהבה את רז כי הוא היה הדבר היחיד
בחיים שלה שלא נכנס לשום טבלה, אבל היא כל הזמן ניסתה ליישר לו
את הצווארון, בלי להבין שהקמטים שלו הם אלה שמאפשרים לו לזוז.
הניסיון שלו איתה היה הניסיון האחרון שלו לנסות ולהתאים את
עצמו למשבצת שמישהו אחר שרטט עבורו בגובה של כולם.

רז באמת ניסה להיות "בסדר". הוא לבש מכנסיים בלי קרעים והלך
להורים שלה עם קופסה של בורקסים ממאפיית לוינסקי כדי לבקש את
היד שלה.
מוטי ישב בפינת האוכל שלו, מתחת למנורת זכוכית בצורת צדפה
משנות התשעים שפיזרה אור צהוב וחונק. על מפת הפלסטיק השקופה
הייתה מונחת קופסת הקרטון של הבורקס, פתוחה לרווחה, מציגה שישה
ריבועים שחומים מכוסים בשומשום שחלקן כבר נשר על השולחן.
מוטי לקח בורקס תפוח אדמה, נתן בו ביס קטן, לעס לאט, והסתכל על
רז כאילו הוא מנסה לפענח דוח חניה מורכב. רז ישב מולו, גב ישר,
הידיים מונחות על הברכיים, רגוע כמו חתול שמצא פינה של שמש על
מכסה מנוע.
"נו, רז," אמר מוטי וניגב פירור מהזווית של השפה התחתונה.
"תסביר לי אתה. רונית אומרת שאתה בחור זהב. 'אבא, הוא שומע
אותי', ככה היא אומרת. יפה מאוד. גם הרדיו שומע אותי, אבל
הרדיו לא צריך לשלם ארנונה חודש הבא."
"הארנונה משולמת, מוטי," אמר רז בקול שקט. "המחשב של העירייה
ואני מסתדרים מצוין. לפעמים הם שוכחים אותי, לפעמים אני מזכיר
להם שהם שכחו. זה איזון."
מוטי נאנח, אנחה עמוקה שבאה מהסרעפת, כזו שלקח לו ארבעים שנה
של עבודה לפתח במחסן חלקי חילוף באזור התעשייה בחולון .
"איזון. מילה יפה. שמעתי אותה פעם בתוכנית של לילה כלכלי. אתה
יודע מה לא מאוזן, רז? החיים. החיים זה קיר. אתה בא, רוצה
לדחוף, הקיר דוחף בחזרה. בשביל לדחוף קיר צריך כסף. צריך בסיס.
תראה את עצמך, בן שלושים ושתיים, נכון? מה הנכסים שלך? מה
השאיפות שלך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?"
"בעוד חמש שנים אני אהיה בדיוק איפה שהמזל שלי ירצה שאני
אהיה," אמר רז. "הבעיה היא, מוטי, שאתה מודד מרחקים רק בקו
אופקי."
מוטי עצר את הבורקס השני באמצע הדרך לפה. "בקו מה? אתה בא לבקש
את הילדה שלי, הבחורה הכי חרוצה במחלקת גבייה, עם קופסת קרטון
של שלושים שקל ומילים של מורה ליוגה? אתה עושה צחוק? אתה יודע
מה החברים שלה מביאים? ההוא, הבחור מהבנק, חצי שעה דיבר איתי
על קרנות השתלמות מחקות מדד. הבנתי כל מילה. הבנתי שיש לו לאן
לגדול. אצלך, איפה הגדילה?"
"הבחור מהבנק מנסה לטפס על קיר חלק, מוטי," אמר רז והישיר מבט.
"בגובה של המטר וחצי. איפה שכל החברים שלה ושלו דוחפים. אתם
בניתם שם מציאות כל כך דחוסה, שאפילו בשביל לנשום אתם צריכים
אישור ממנהל הסניף. אתה מסתכל עליי ואתה רואה מישהו בלי אופק,
אבל האמת היא שאתה פשוט מסתכל נמוך מדי. אתה מנסה לפתוח דלת
במקום שהבטון כבר יצוק וסגור."
מוטי הניח את הבורקס בחזרה בקופסה. החיוך הקטן שעלה לו על
הפנים היה חצי מרושע וחצי עייף. "נמוך מדי? הלוואי שהייתי יכול
להסתכל יותר נמוך, רז, אולי שם הייתי מוצא את השפיות שלך.
החיים הם פה, על הרצפה. פה משלמים, פה קונים מטרנה לילדים, פה
מקבלים פנסיה. רונית צריכה מישהו שיעמוד איתה על הרצפה הזו, לא
מישהו שמרחף בגובה של הבוידעם ומחפש סדקים בטיח."
"רונית בחורה נהדרת," אמר רז, ובפעם הראשונה היה בקול שלו שמץ
של צער אמיתי. "יש לה ריח של לבנדר והיא יודעת לסדר מספרים
בטורים ישרים מאוד. אבל היא מחפשת מישהו שיחזיק לה את היד בתוך
הבטון הדחוס הזה שלכם. ואני, אם אני נכנס לשם, אני נחנק. אני
חייב את החלק העליון של העולם. שם האוויר זז, ושם פתוח."
מוטי קם מהכיסא. הוא היה נמוך מרז בראש, אבל הכרס שלו העניקה
לו נוכחות של סלע יציב בחוף הים. "אז לך תנשום שם למעלה, רז.
לבד. אצלנו בבית, מי שלא מביא תלוש משכורת קבוע, לא מקבל מפתח.
תודה על הבורקס, באמת, חם וטעים. אבל הבת שלי נשארת על
הקרקע."
רז קם גם הוא, החליק את ידיו לכיסים הריקים. "מאה אחוז, מוטי.
תודה על הקפה. רק תזכור דבר אחד, לפעמים הקרקע הזו שאתה כל כך
שומר עליה, היא פשוט התקרה של מישהו אחר שגר למטה."
רז יצא משם לרחוב. היה חם, מהסוג של החום שגורם לאספלט להרגיש
כמו מסטיק משומש. הוא עמד ליד חומת בלוקים אפורה, החזיק ביד
יתד ברזל קטנה וחלודה שהוא מצא קודם על המדרכה, וסתם מתוך
עצבים ניסה לתקוע אותה ברווח שבין הבלוקים למטה. היתד עשתה קול
של קנאק מתכתי, הבטון שם היה קשה ואטום, והיא לא נכנסה אפילו
מילימטר.
גיא הגיח מעבר לפינה כמו פליט של מלחמה טכנולוגית, מדווש
בכבדות על אופניים חשמליים משופצרים שצפצפו במחאה. קופסת
ה"וולט" הכחולה והענקית הייתה קשורה לו לגב כמו שריון של צב
קפיטליסטי, פולטת אדים קלושים של ריח סושי חם ואסאי חצי נמס.
הוא בדיוק סיים משמרת צהריים מיוזעת של חלוקת פחמימות מתוחכמות
לאנשים שיושבים במשרדים ממוזגים ברוטשילד, והפנים שלו היו
מכוסות בשכבה דקה של פיח תל-אביבי. הוא בלם בחריקת בלמים צורמת
בדיוק מול רז, הוריד רגל אחת אל האספלט הרותח, וביד השנייה
עדיין החזיק טיפ של עשרים שקל במטבעות דביקים מזיעה. הוא הביט
ברז, שיצא מהבניין של רונית עם פנים של מישהו ששרד הרגע חקירה
של השב"כ, ונשף אוויר חם.
"נו?" גיא שאל, והעביר את המטבעות של הטיפ מיד ליד כמו מישהו
שמנסה לקרר תפוח אדמה לוהט. "איך היה? מוטי פתח לך תוכנית
חיסכון או שהוא ישר חתך לחלק שבו הוא מסביר לך למה אתה סרטן
בגב של הכלכלה הישראלית?"
רז הביט בקופסה הכחולה שעל הגב של גיא. "הוא דווקא אכל בורקס
תפוח אדמה. אמר שחם וטעים."
"אבל?"
"אבל הוא אמר שאצלם בבית, מי שלא מביא תלוש משכורת קבוע לא
מקבל מפתח. הוא רוצה בשביל רונית מישהו מהבנק. מישהו עם קרנות
השתלמות מחקות מדד."
גיא הוריד את הקופסה הכחולה מהגב והניח אותה על הסבל של
האופניים באנחת רווחה. "נו, ואתה מה אמרת לו? שיש לך מדד משלך?
רז, הבנאדם צודק. תסתכל עליי, שלוש שעות פידלתי בשביל להביא
רול של סלמון אבוקדו לקומה 24 במגדל של גוגל. אתה יודע מה יש
שם בקומה 24? נוף. נוף ואנשים שיודעים בדיוק כמה הם שווים
בשוק. אתה לא יכול לבוא לבנאדם שעבד ארבעים שנה במחסן חלקי
חילוף ולמכור לו רוח. החיים זה קיר, אחי. או שיש לך פטיש מספיק
חזק לשבור אותו, או שאתה יושב בצד ואוכל בורקס לבד."
רז לא ענה. הוא עמד ליד חומת הבלוקים האפורה של הרחוב. הטיח שם
היה גס, משופשף מהשמש. סתם מתוך אינסטינקט, הוא הצמיד את כף
היד שלו לבטון, נמוך, בגובה המטר וחצי. הוא הרגיש את החום
שנאגר באבן. זה היה חם ודחוס, כמו האוויר בדירה של מוטי.
"אתה לא מבין בבטון, גיא," אמר רז בקול שקט.
"מה יש להבין בבטון? זה קשה, זה אפור וזה לא נותן לך לעבור."
"זה נכון רק למטה," רז אמר, והרים את המבט שלו לאורך החומה,
למקום שבו הבלוקים העליונים פגשו את השמים הכחולים והמיוזעים
של תל אביב. "בגובה של המטר וחצי, איפה שמוטי יושב ואיפה
שהשליחים של וולט רצים, הבטון דחוס מרוב מרפקים. יש שם מיליוני
אנשים שמנסים ללחוץ על אותו סנטימטר מרובע. הכל יצוק שם. הכל
סגור."
גיא הדליק סיגריה דקה, שואף את העשן יחד עם הפיח של
האוטובוסים. "ואתה, מה? תלמד לעוף?"
"לא," אמר רז, והעיניים שלו נהיו קטנות ורואות-רוח. "אני פשוט
הולך על שירה אלתרמן."
גיא כמעט נחנק. הוא השתעל, מוציא עשן מהאף כמו דרקון פלורנטיני
עייף, והביט ברז כאילו הוא חטף מכת שמש בלתי הפיכה. "שירה
אלתרמן? שירה מהכיתה שלנו? רז, אתה איבדת את זה לגמרי. עברנו
איתה שלוש שנים בעירוני ד', ראית אותה פעם אחת מרימה את הקול?
היא קלאסה אחרת, אחי. היא הבת של אלתרמן נדל"ן. עוד בתיכון,
כשאנחנו עישנו ג'וינטים מאחורי המחששה, היא הייתה נוסעת בסופי
שבוע לקונצרטים בווינה עם ההורים שלה. היא לא ברמה שלנו, היא
מעולם לא הייתה."
"היא דווקא כן ברמה שלנו," אמר רז, והעיניים שלו נהיו קטנות
ורואות-רוח. "היא פשוט ברמה העליונה. בגלל זה אף אחד לא נוגע
בה."
"מה זאת אומרת לא נוגע בה?" גיא זרק את הסיגריה על האספלט ומעך
אותה עם הנעל. "היא חיה בעולם אחר. ראיתי אותה שבוע שעבר במוסף
כלכלה, פתחו גלריה חדשה על שמה ביפו. היא נראית שם כמו פסל
משיש. ההורים של רונית זרקו אותך עכשיו בגלל בורקס פטריות
וחוסר יציבות, ואתה חושב שתוכל פשוט לצעוד לתוך החיים של שירה
אלתרמן? השומרים של אבא שלה יורידו אותך עוד בחניה."
"שם יש חומות גבוהות," הסכים רז, והעביר את היד שלו למעלה, אל
חלקת קיר גבוהה שבה הטיח כבר התקלף והשאיר חריץ דק, סמוי
מהעין, בין שני בלוקים עליונים. "אבל אתה טועה לגבי שירה. ככל
שמקום נראה מיוחס יותר, עשיר יותר, או בלתי מושג, ככה האנשים
שנמצאים בתוכו פחות רגילים למישהו שבאמת מנסה להיכנס. שירה
מוגנת מפני אנשים שמטפסים מלמטה עם סולמות של כסף. היא מכירה
את כל השיבוטים של יועצי ההשקעות שאבא שלה מביא לה לארוחות
ערב. הם באים עם אקסלים וקרנות השתלמות, והיא משתעממת מהם עד
מוות. הם מנסים לדחוף את היתד שלהם למטה, איפה שהכל יצוק."
גיא הסתכל על החריץ בקיר ואז על רז. "ואתה חושב שהיא תזכור
אותך? עברו מאז עשר שנים."
"היא תזכור," אמר רז בקול שקט ובטוח, כאילו הוא מקריא דוח
מטאורולוגי. "כי שירה חנוקה בגובה שלה בדיוק כמו שרונית חנוקה
בגובה שלה. ההבדל הוא שבגובה של שירה, הקיר כבר עייף מרוב
שהכול סביבו מושלם ונקי. יש שם סדק עמוק של בדידות, גיא. זה
עניין של בת מזל. למעלה יש חור פנוי, והוא מחכה בדיוק למישהו
שלא בא למכור לה שום דבר."

למחרת בבוקר, רז עשה משהו שהוא לא עשה מאז הלוויה של סבתא שלו:
הוא הדליק את המגהץ. המכשיר הישן פלט אנחה חמה של אדים עם ריח
של אבנית, ורז העביר אותו שוב ושוב על החולצה המכופתרת היחידה
שלו , חולצת פשתן לבנה, פשוטה אבל איכותית, שהייתה שייכת פעם
לאבא שלו. הוא הצליח לטשטש כמעט לחלוטין את הכתם הקטן של הקפה
בצווארון, עד שהוא נראה פחות כמו לכלוך ויותר כמו צל טבעי של
הבד. הוא לבש מכנסי בד כהים ומגוהצים, נעל נעלי עור פשוטות,
ובמראה של האמבטיה, תחת האור הצהוב, הוא נראה פחות כמו
שיפוצניק תפאורות מפנורמה ויותר כמו ארכיטקט איטלקי שנקלע
לפשטת רגל אלגנטית.
הוא לא לקח אוטובוס וגם לא מונית. הוא הלך ברגל מפלורנטין עד
לגלריה החדשה ביפו העתיקה, מרחק של שלושה קילומטרים בתוך החום
האנכי של סוף האביב, אבל הוא הלך לאט, בצד המוצל של הרחובות,
כדי לא להגיע מיוזע. החולצה שלו נשארה יבשה, והתנועות שלו היו
שקטות, כמעט טקסיות.
הגלריה של אלתרמן ישבה בתוך מבנה אבן עתיק ומשוחזר, מול הים.
מבחוץ עמדו שני מאבטחים בחליפות כהות משעממות, שנראו כאילו קנו
אותן באותו מקום שבו אבא של רונית קונה את חלקי החילוף שלו,
קשיחות, אטומות, בגובה המטר וחצי של העולם. אבל רז לא ניסה
לעבור דרכם. הוא ידע שהשערים הראשיים מיועדים לאנשים שמחזיקים
הזמנות או פנקסי צ'קים, ושם הבטון תמיד יצוק.
הוא הלך מסביב, אל סמטה צדדית שבה דלת עץ כבדה הובילה לחצר
הפנימית של המשרדים. הדלת הייתה נעולה, אבל לידה עמד שליח של
חברת שליחויות, לחוץ ועצבני, שהחזיק ארגז עם קטלוגים מודפסים
וניסה לצלצל באינטרקום בלי הצלחה. רז ניגש אליו בשקט, לקח ממנו
בעדינות קצה אחד של הארגז ואמר: "בוא, אני אעזור לך עם זה,
המשלוח הזה דחוף לשירה". השליח, שהיה אסיר תודה על כל פיסת
עזרה בחום הזה, לא שאל שאלות. כשהדלת נפתחה מבפנים על ידי
מזכירה צעירה, רז צעד פנימה כאילו הוא חלק בלתי נפרד
מהלוגיסטיקה של האמנות המודרנית.
הוא הניח את הארגז במסדרון, הנהן לשליח, והמשיך ללכת בעקבות
חלל האבן הממוזג עד שהגיע לאולם התצוגה המרכזי.
החלל היה עצום, לבן ונקי. על הקירות היו תלויים ציורים מופשטים
ענקיים, ובמרכז החדר עמדה שירה אלתרמן. היא לבשה שמלת פשתן
שחורה, ארוכה וגזורה בדיוק מושלם, והשיער שלה היה אסוף ברישול
מתוחכם שהצהיר על מאות שקלים של תספורת. היא עמדה שם עם הגב
אליו, מוקפת בשלושה אסיסטנטים לחוצים שהחזיקו טאבלטים וכוסות
של קפה קר עם חלב שיבולת שועל, והקשיבה באדישות קלאסית למעצב
תאורה שהסביר לה משהו על "שטיפת אור אופטימלית".
היא נראתה בדיוק כמו בעירוני ד' , יפה, ומרוחקת. כל האנשים
סביבה ניסו להרשים אותה, לדחוף את המילים שלהם לתוך המרחב שלה,
והיא רק הנהנה בראש שוב ושוב, חנוקה בתוך קיר הזכוכית של הכסף
והציפיות של אבא שלה.
רז נעמד במרחק של שלושה מטרים ממנה, לא קרוב מדי כדי לא להיתפס
כמטרד, אבל מספיק ברור כדי שנוכחותו תורגש. הוא לא אמר כלום.
הוא פשוט עמד שם, הידיים בכיסים, והביט בציור הענקי שלפניהם,
כתם שחור על רקע לבן.
שירה סובבה את הראש, חצי מתוך נימוס וחצי מתוך רצון לברוח
מהמונולוג של איש התאורה. המבט שלה חלף על פניו, עצר, ואז חזר
אליו לאט. היא סרקה את חולצת הפשתן המגוהצת, את הפנים שלו
שנראו כמו מישהו ששרד שלוש מלחמות, ואז העיניים שלה פגשו את
העיניים שלו, הקטנות והרואות-רוח.
"רז?" היא אמרה. הקול שלה היה נמוך, מדויק, ונשמע כמו משהו שלא
השתנה כבר עשר שנים, חוץ מזה שהספר בצרפתית מהתיכון הוחלף
בגלריה של מיליון דולר.
"היי שירה," אמר רז, והחיוך שלו היה קטן וסמוי, כמו חריץ בין
שני בלוקים עליונים בחומה. "הבאתי לך בורקס, אבל השומרים למטה
נראו לי כמו אנשים של פחמימות מורכבות, אז השארתי אותו אצל
השליח."
האסיסטנטים שלה תפסו אוויר, מוכנים לסמן למאבטחים שהנה הגיע
המשוגע התורן, אבל שירה פתאום הרימה יד קטנה ועצרה אותם בלי
להסיט את המבט מרז. היא הביטה בכתם הקפה המטושטש שבקושי נראה
בצווארון שלו, ואז, בפעם הראשונה מאז שהגלריה הזו נפתחה, החומה
המושלמת סביבה נסדקה, ועלה על פניה חיוך אמיתי.
"אתה עדיין מדבר שטויות, רז," היא אמרה, ופנתה אל האסיסטנטים
שלה בלי להסתכל עליהם. "אתם יכולים ללכת. אני לוקחת הפסקה."
"טוב", היא אמרה וזרקה את הקפה הקר לפח. "בוא נלך מפה. נמאס לי
מהאנשים הנמוכים האלה".
שבוע לאחר מכן, רז ישב במרפסת הענקית של שירה בהרצליה פיתוח,
מביט על הים ומחזיק כוס של משקה ירוק ומגעיל שהאסיסטנט שלה
הכין לו. הוא עדיין לבש את אותה חולצה עם הכתם של הקפה
בצווארון. הוא לא הרגיש שהשתנה משהו, כי התובנה האחרונה של רז
הייתה שהגובה לא באמת משנה. בין אם אתה למטה בפיח של לוינסקי
ובין אם אתה למעלה מול הרוח של הים, החומה היא אותה חומה.
החוכמה היא רק לא לנסות לשבור אותה איפה שהיא חזקה, אלא לדעת
להרים את היד בדיוק ברגע שהמזל פותח לך נקב.