מירה ישבה על הדשא ובהתה בנוף. מרחוק נראה הים. היא חשבה על
הים, איזה סוד הוא טומן בתוכו. התחילה לשיר. שירה יפה יצאה
מגרונה. הרגישה ששירתה עפה לשמיים, וחשבה אולי אלוהים שומע את
השירה ואוהב אותה, את מירה, יותר, בזכותה. מירה עשתה הרבה
מעשים טובים בחייה. רצתה מאוד ילד, לתת לו את כל אהבתה.
מירה הייתה חולה במחלה שנחשבה לחשוכת מרפא. היא בכתה ודימתה את
דמעותיה נשתות ע"י האדמה ומפרות אותה. היא הייתה בהיריון לגבר
שהיה לה פעם, ומת באופן טראגי. רכבת דרסה אותו. היה מפחיד. כמה
החיים מוזרים, חשבה. היא חשבה על כך שבוודאי תמות בקרוב
מהמחלה.

דן התקבל לצבא. אחרי שעבר את הטירונות המפרכת, עבר מבחנים
ונרשם לחיל הים. הרגיש שהוא מגשים את חלומו. בחיל הים נסע
באניות וביצע משימות נועזות, והיה מאושר. הרוח פיזרה את
שערותיו, והגלים שצפו בהמיה מכל עבר באוזניו. הוא היה לבוש
בגדי מלח. כל כך התרגל לנוע בים, עד שכל הזמן הרגיש שהוא נסחף
ע"י גלים ארוכים ומסתוריים, ובלילות היה חולם שהוא מפליג רחוק
ונעלם באופק.
אחרי שהשתחרר מהצבא, המשיך לעבוד כמלח.

מירה המשיכה ללכת לרופאים ולהתחנן שינסו לעזור לה. כל הרופאים
אמרו בעצב, שאין מה לעשות. מירה הייתה יוצאת בבקרים עצובה
ומטיילת בצעדים כבדים, בקושי מחזיקה את העובר שבבטנה. הייתה
פוגשת אנשים שונים שלא הכירה ואומרת להם שלום. הם לא ענו לה.
בוקר אחד שמעה מישהו עונה לה שלום. היא הסתקרנה ופנתה אליו. זה
היה הודי קטן. מהר התפתחה ביניהם שיחה. סיפרה לו על מחלתה, על
שמה המוזר ועל פחדיה, וההודי אמר שהוא מכיר גורו בהודו שיודע
לרפא את המחלה הזאת. הוא נתן לה את פרטי הגורו, את שמו ואת
מקומו.
היה מזל למירה שהיא גרה ליד הים. תמיד חשבה שהים יציל אותה,
כשהייתה מסתכלת בו. היא הלכה לים וחיפשה אנייה להודו. אחרי
כהנה וכהנה סידורים מעצבנים ומסחררים, מצאו לה אנייה. היא עלתה
על האנייה, נשמעה צפירה עמוקה, ויצאו בבת אחת. היא הרגישה בבת
אחת את הגלים השוצפים לידה ואת הרוח השורקת בשערותיה, וחייכה.


דן היה מלח בספינה. הוא היה מביט כל יום במירה בפליאה ורואה
כמה היא יפה וענוגה, כמו פסל. ראה כמה עיניה גדולות, עגולות,
נוגות ובוכיות. יום אחד החליט לגשת אליה ולהציע לה ארוחה. מירה
הביטה עמוק בעיניו ואמרה לו: "אתה יפה. מי אתה?" הם הכירו
ושוחחו בזמן שמירה אכלה, ומאז היו נפגשים כל יום ומדברים. היא
ראתה כמה דן אדם טוב לב. תמיד דאג לה באצילות נפש וויתר על חלק
ממזונו בשבילה, והיה נותן לה מתנות. פעם נתן לה מתנה מאוד יפה
מזהב אמתי.
פתאום, בוקר אחד, נשמעו צווחות. זה היה קול מירה. דן עזב הכול
ורץ לראות מה קרה. מירה ישבה על קרקע הספינה, הניעה פנימה
והחוצה את בטנה, פתחה וסגרה את רגליה ועיוותה את פניה.  "מירה,
מה קרה?" צעק דן. "אני חושבת שאני מפילה!" קראה מירה. "אל
תדאגי", אמר דן והתקרב אליה. הוא נגע ברגליה ופתח את מכנסיה.
מירה צרחה, והעובר יצא מבין רגליה מת על קרקע הספינה. עובדי
הספינה קברו אותו ובירכו יפה.

מירה ודן הביטו זה בזה. דן אחז בידה ואמר: "מירה, אני אוהב
אותך. בואי נהיה זוג". מירה הנהנה בראשה, כשדמעות בעיניה. הוא
הרים אותה על זרועותיו ולקח אותה לחדרו. היא נרדמה, ודן הלך
לעבוד.
כעבור כמה שבועות, דן לא הצליח להירדם בלילה ולכן הלך לטייל
בספינה ובדרך נכנס לבקר את מירה. היא ישנה, והעיר אותה במגע
עדין. היא הביטה בו וחייכה כמה רגעים. הם התנשקו נשיקה ארוכה,
התחילו להפשיט זה את זה, לאט ובעדינות.
מירה ודן שכבו. העונג התפשט בכל גופם ונפשם. הם נסחפו בתשוקה.
פתאום, התחילו לרחף למעלה ועוד למעלה ועוד למעלה. הם עלו
לשמיים וראו את הנוף מלמטה, עפו בין העננים ומעל העננים ואחר
כך הגיעו לחלל ועפו עד הירח ואחר כך בין הכוכבים.
הם שמעו מרחוק ציוצי ציפורים וקולות נגינת נבלים, ואור גדול
נפתח בפניהם. הם נמשכו לתוך האור, למעלה אל גן העדן. מירה
התמלאה בכוח רוח ובריאות בכל גידיה. כבר לא הייתה חולה. הם היו
מאושרים. בגן עדן, נולדו להם תאומים יפי תואר ומקסימים.