בס"ד
כולם כבר רואים, כולם מדברים...
שהעיניים שלך משתנות כשאני נכנסת,
שהקול שלך נעשה אחר,
שאתה מדבר אליי כאילו אני שייכת...
ואני שונאת את זה שהם אומרים...
ואני אוהבת את זה שהם אומרים...
כי אני אוהבת אותך.
אלוקים, כמה שאני אוהבת אותך.
לא בגלל שאתה טוב.
לא בגלל שאתה קל.
לא בגלל שאתה נותן לי מנוחה.
אתה לא!
אתה סופה.
אתה חוסר שקט.
אתה כאב שחוזר בכל בוקר
ומתיישב איתי לקפה.
אני לא יכולה לקבל אותך
כפי שהייתי רוצה
או כמו שאתה כל כך רוצה...
אני לא יכולה להתרחק ממך
כפי שאני צריכה.
אז אני חיה באמצע,
בין כמיהה לגבול,
בין אמונה לאכזבה,
בין מה שיש,
בין בלבול לתסכול...
למה שלעולם לא יהיה.
ואם תקרא לי לבוא -
אני יודעת.
אני אלך.
לא כי אני חלשה,
לא כי אני עיוורת,
לא כי אני לא רואה את כל מה ששבור.
אלא כי בתוך כל ההריסות
יש אהבה.
אהבה גדולה כל כך
שהיא לא נותנת לי מנוחה.
אז אני עצובה.
וחושבת עליך כל הזמן.
לפעמים בכעס,
לפעמים ברחמים,
לפעמים בגעגוע.
ולפעמים אני מדמיינת
שיום אחד גם אתה יושב לבד,
וחושב עליי
באותה העקשנות,
באותו השיגעון,
ובאותה אהבה
שלא הצליחה למצוא לה בית.