חברתי לשעבר באה בצהריים לבקר אותי. ישבנו על הספה בסלון
ודיברנו, אחר כך הלכתי לנוח בחדר. היא נכנסה לשירותים, נתקעה
ודפקה בדלת. קראה קריאות מצוקה חלשות ועדינות. היא בחורה שלווה
ועדינה, ולכן אני אוהב אותה. הלכתי מיד להתקשר למדריכים. הם לא
ענו, אז התקשרתי למרפאה וביקשתי מהאח לקרוא למדריך. האח השיג
מדריכה, ואחד המדריכים בא לחלץ אותה. הוא קרע קצת את רשת
החלון, והחברה העבירה דרכה את הידית אליו. בעזרתה פתח את הדלת.
החברה יצאה, הודתה לי שחילצתי אותה, וסיפרה לי שהיו לה דפיקות
לב מרוב פחד. המדריך ניסה לתקן את הידית ולא הצליח, לכן צילם
את מצב הידית ואמר שעד מחר שיבואו לתקן לא אסגור את דלת
השירותים בעזרת הידית כדי לא להיתקע שוב. פחדתי שאשכח ואיתקע,
או שהשותף הדתי יחזור מחופשת השבת ויסגור את הדלת, או שהמנקה
או אורח יסגרו את הדלת. אמרו לי לא לדאוג. השארתי על השולחן
מכתב לשותף לא לסגור את דלת השירותים. בערב נכנסתי לשירותים
ובטעות סגרתי עם הידית ונתקעתי. ניסיתי לקרוא לעזרה ולא שמעו.
בסוף מצאתי שיטה חכמה: הכנסתי את הידית מלמעלה למטה וסובבתי.
הדלת נפתחה. יצאתי והשארתי את שני חלקי הידית מחוץ לשירותים על
השולחן, כדי שלא תיתקע שוב. בדיוק אחר כך נשמעה אזעקה חלשה,
כסימן להמשך המלחמה אחרי שכמה זמן לא היו אזעקות. ירדתי למקלט.
זאת הייתה אזעקה רחוקה ולא כאן, ולכן לא היה אף אחד במקלט.
חיכיתי עשר דקות כמו שמנחים, ואחר כך הגיע המדריך שחילץ אותי
קודם ואמר לי לצאת. סיפרתי לו על המקרה. אחר כך התקשרתי לחברתי
לשעבר, ושאלתי בדאגה למצב מחלתה הנפשית. אמרה לי שהיה קצת קשה
היום אבל לא נורא. סיפרתי לה שכמעט נתקעתי בעצמי וחילצתי את
עצמי בחוכמה. מחר יבואו לתקן.