מגפת הטיקטוק הווירלית, שמראה צעירים חסרי אחריות מסכנים את
עצמם, ובעיקר את חבריהם,  החזירה אותי לשנות השישים במאה
הקודמת, לטירונות  קצרה, של כאלה שלא יילחמו  בקו הראשון.
היינו צעירים שהניסיון שלנו בחיי חברה מחוץ למסגרת החינוכית
היה, לכל היותר, מחנות קיץ של תנועת נוער. הטירונות בצבא לא
הייתה קייטנה. לא טרטרו אותנו  באופן מיוחד, לא סיכנו את
בריאותנו, לא פגעו ב"ציוד צבאי" - בנו. היו לנו גם מפקדים
טריים, שהתאמנו עלינו, עשו עלינו את הסטאז'. הם היו צריכים
להיות יצירתיים - להחזיק אותנו עסוקים גם כשאין מה לעשות.  
יום אחד סיימנו את המטווח מוקדם מהמתוכנן. עשינו עבודות מע''צ
במטווח, ועדיין נשארה לפחות שעה לפני שראוי לחזור למגורים.
התנהלנו לאיטנו בדרך למגורים, ועצרנו במגרש הספורט שבפאתי
המחנה. המ''כים הצעירים הכניסו את כל המחלקה למעגל שבמרכז מגרש
הכדורסל, ונתנו לנו הנחיה אחת: כל אחד דוחף מהמעגל את כל מי
שהוא יכול. האחרון שנשאר הוא "מלך המעגל", והפרס שיקבל הוא
"חופשת אחר תפקיד" - "אפטר דיוטי". זה היה דבר שלא היה מוכר
לנו; בשישה שבועות של הטירונות הייתה מתוכננת חופשת שבת אחת
בלבד. הפיתוי להילחם היה גדול, אך השכל אמר לי אחרת: על
הפודיום יש מקום רק לאחד, וכל המתחרים האחרים הם רק אלה
שמרצפים את הדרך לפודיום. היה לי ברור שאני לא אהיה הזוכה, לא
על זה תהיה תפארתי. תפסתי מקום בשולי הקבוצה, במקום שהכי קרוב
להגיע ממנו אל מחוץ למעגל. שניות ספורות מהשריקה להתחלת המשחק
הייתי המלך האמיתי של המעגל, שלטתי באירוע ויצאתי ללא פגע, לא
גופני ולא נפשי.  אמנם ללא התואר והפרס, אך בהרגשה טובה
וכשיעור לחיים. באותו רגע עלתה בי המחשבה שאולי היה טוב יותר
אם הייתי נופל על האספלט ומקבל שפשוף בעור, אך מייד גירשתי
מחשבה זו.
זה גם מה סיפרתי לאחד מנכדיי, שהתגרה במישהו שלא היה מוכר לו,
אפילו שיש לו חגורה שחורה.  לפנינו יש מספיק סיכונים שאין לנו
שליטה עליהם.