אני חגית, גרתי בקומה הרביעית והאחרונה, בבית המשותף בסמטת
הוורד.

הייתי ילדה עליזה, חייכנית, ובעיקר מאושרת. עוד שתי אחיות
קטנות ממני - אופירה ויפעת - ואימא אחת כל הזמן עייפה, שעבדה
קשה. מסכנה. לא למדה אף פעם, אז היא עוזרת בית, אבל לא
מתלוננת. רק לפעמים, אם בעלת הבית שלה נוזפת בה או אם הגב גומר
אותה, אז אני מכינה לה כוס תה, ולפעמים גם מעסה לה את הגב.
עזרתי בבית בשמחה. גם אני לא התלוננתי, כי זה מה שהיה. הכי קשה
היה לרוץ ארבע קומות למעלה ולמטה, כי אבא התעצל ללכת למכולת
ורק צעק: "אוי, אין כבר לחם, ונגמר החלב. רוצי, חגיתי, תביאי
גם סיגריות, ואם אפשר גם בקבוק ערק." ואני? ממושמעת. שתקתי.

אבל אז הכול השתנה. לא בבת אחת - ככה, לאט.
הכול התחיל בהיריון ההוא. אימא אמרה שהכול שונה הפעם. הבחילות
לא עוברות, והרגליים מתנפחות כאילו הן לא שלה. היא התווכחה עם
הרופא בקופת חולים, אבל אף אחד לא הקשיב לה. גם לא אבא. "את
מגזימה," הוא אמר. "תפסיקי לעשות הצגות. גם אימא שלי ילדה עשרה
ילדים ולא פתחה את הפה. אז מה את מתלוננת? ולא לשכוח - הפעם
תביאי לי בן. אחרת אין לך מה לחפש כאן."

אימא שתקה. גם אנחנו שתקנו. והתפללנו בשקט.
כן, אימא המשיכה לסבול, אבל בשקט. כדי שלא לעצבן את אבא. אפילו
לא הלכה לטיפת חלב, לא בדקה כלום. לא היה לה זמן, לא היה לה
כוח, והיא לא יכלה להפסיק לעבוד - כי אבא בדיוק היה בין
עבודות. טוב, הוא תמיד היה בין.

שבת בבוקר, אימא כבר לא יכולה יותר. צועקת, מתפתלת מכאבים. אבא
לא מסכים לנסוע לבית החולים. "זה שבת, השתגעת? זה מזל רע! תחכי
עד שלושה כוכבים." אבל לא הייתה לו ברירה. גם אני, גם אופירה,
אפילו יפעת - התחלנו לבכות. מה יכולנו לעשות? לא ידענו איך
לעזור לה. בסוף הוא התרצה, ולקח אותה בעצבים. וכשחזר? חזר עם
פנים לבנות כמו הקיר. "תאומים," הוא אמר. "שני בנים. פגים."
אני זוכרת את עצמי עומדת במרפסת, מול השמש של ראשון בבוקר,
וממלמלת בלב: "אלוהים, תשאיר לנו לפחות אחד."

שלושה חודשים לא הייתה לנו אימא. היא ישבה ליד הפגים, התפללה.
ואני הייתי האמא של הבית. של אחותי, של אבא, של עצמי. גם אבא
התפלל כל הזמן. אבל גם השתגע. אם קודם היה דתי - עכשיו היה
סופר דתי. לא עבד, רובץ בבית הכנסת, עם זקן של משוגע, לא רחוץ,
מסריח. קנה פרוכת חדשה לבית הכנסת במקום אוכל. אני זוכרת
שמרחנו חמאה על לחם יבש, ושיחקנו כאילו זו עוגה.

ואימא חזרה הביתה. אוהד - תינוק עם לחיים ורודות, מבריק, צוחק
בקול מקסים. איך אהבתי אותו. כאילו הוא הבן שלי. לא סתם קראנו
לו אוהד - כי הוא באמת היה אהוד. יוסף... אוף. לפעמים אני
שואלת בלב - למה, אלוהים, השארת אותו בחיים? תראה מה נהיה
ממנו. כמה ימים לפני השחרור, והוא כבר בן שלושה חודשים וקצת,
הופיעה דלקת ריאות. הפסיק לנשום - וזהו. פגוע. ללא תקנה.

אבא יצא מדעתו. במקום לחבק אותו, לשמוח על אוהד, התחיל לקלל את
כולנו. "לא התפללתן בלב שלם! אתן אשמות! בגלל אימא שחללה שבת -
אלוהים מעניש אותי ואתכן!" הוא יצא מהבית, ולא חזר. נדמה לי
שחזר בתשובה, אולי השתגע. אין לי מושג. לא ראינו אותו יותר.

היום, כשאני עומדת במדידת שמלת כלה, אני עדיין זוכרת את הרגע
ההוא: אימא קמה בבוקר, אספה את הדברים של אבא, זרקה אותם
מהחלון, והחליפה מנעול. זה היה הצליל הכי משחרר ששמעתי בחיים
שלי. לדעתי, זה היה מיותר - אבא לא רצה לחזור. אבל ליתר
ביטחון, ואולי כדי לומר לעולם: הוא לא עזב - אני זרקתי אותו -
היא עשתה את זה. לפעמים זה עוזר.

ועכשיו כולנו חוגגים את החתונה שלי עם מיכה - הבן של משפחת
מלמד. הוא כבר סיים את  הטכני של חיל האוויר. אוהד - חתיך,
מקסים, חכם. יוסף - בכיסא שלו, החשמלי, למד להזיז אותו. אופירה
- כבר חיילת, עוד מעט תשתחרר. אפילו נרשמה לקורס הכנה
לפסיכומטרי. ויפעת, שגדלה ויפתה - גומרת תיכון, תלמידה
מצטיינת. הביאה לי 100 בתנ"ך ו־99 במתמטיקה.

אימא שלי - מאושרת. אני חושבת שהיום היא ממש מאושרת. רואים את
זה על הפנים שלה. וזה שווה הכול. ואבא? אבא עומד בצד השני של
הגדר. מסתכל. אני מסתובבת, נותנת לו את הגב. אני אפילו קצת
מרחמת עליו. אבל לא אגש אליו. הוא איבד אותי מזמן. אז שיסבול.



סמטת הוורד עכשיו באתר עברית - חינמי