עול הימים מונח על כתפי האדם
כמו שמים כבדים טרם בוא הגשם,
הוא הולך בין תקוות שנשברו בליבו
ובין חלומות שנפלו בלי לעשות רעש,
וכל ימיו מבקש מעט מנוחה,
אך הרוח מחליפה כוונה תמיד.

יש אדם שבונה ארמונות מחול
על כבוד, ממון ותשואות חולפות,
וכל גל קטן מטביע את רוחו
בים שאין לו סוף ואין לו חוף,
ויש ההולך בדלות ובשקט
ולבו נח כמו עץ מול רוח ערב.

פעמים הכאב פותח שערים
שהשמחה לא ידעה לפתוח,
ופעמים העיכוב מציל אדם
מן הגאוה ומן השכחה,
כי החושך מסתיר ניצוץ קטן
המחכה לעיניים שילמדו לראות.

אני עובר בעולם כצל חולף,
לא לוקח עמי זהב או תהילה,
רק את הדרך שבה נשאתי את ימי
ואת המבט שהנחתי על הבריאה,
אם אזכה להיות בעל עין טובה,
אולי תהיה בי מנוחה לפני לכתי.

ואם אלמד להודות גם על החסר,
גם על הדרך הצרה והלילות,
אולי אמצא בתוך סערת העולם
פינה קטנה של אור ומנוחה,
כי לא הכול בידי האדם,
ורק הלב קובע אם ייפול או יקום.


אולי אמצא בתוך סערת העולם, פינה קטנה של אור ומנוחה,
כי לא הכול בידי האדם.
https://youtu.be/9iJcEi3HFOw