בבית כחול על גבעה מוריקה
רוחות ערות של בוקר שוטפות את הרחוב
הוא חיכה שם בודד ומנגן
בחליפה הלבנה ובחיבוק של ילד
קראו לו דניאל לוצקי או בקיצור ...לוצי
הוא התאהב בה בתחילת הקיץ
אהבה של קיץ היא התערטלות מול החום של חישופנו לעולם ולא של
משט נעים בחורף של משא ועבודה.
הוא אהב את קעקוע זר הפרחים שעל גבה, תמיד דמיין אותו גדול
מכפי שהוא באמת הוא נישא עליה כשרכבה עליו וכאילו היה איקוניה
קדושה. מעיין זר יפה של נתינה אינסופית. הוא נכנע אליה שם והיה
מת תחתיה לעולמים לו רק התאפשר לו.
כל האמרים היו כבר למותר, כל שתימר כבר לא היה לעד.
ובספטמבר כבר האפיר הקיץ מעל מטחי הדם.
איך הדברים האלו תמיד מגיעים במעטפה משעממת.
אהבה היא משחק של גאות ושפל .
הוא התנודד עם כאבו כמשא הגשם על הענן, רוח מערב מפזרת את
סודותיו בקלות.
ובאותו בוקר שר מתחת לחלונה:
גם הכאב שר איתי אהובתי
כשמכאב איני יכול לבכות עוד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.