קראתי את חדשות
המלחמה
כשנטייתי הטבעית להיות ידידותי
הפנתה את ראשי.
היה לי מפגש מקרי
עם אחיו הבכור של אלוהים,
איש נעים, לא מובחן,
ללא אגו, עיניו
הביטו אל תוך נשמתי.

הייתי מספר לו הכול
אך הוא לא שאל.

אמר לי
שאחיו עשה את כל זה,
וידו נפרשה בתנועה רחבה.
שאלתי אותו
מדוע, עם כל כך הרבה צער,
לברוא את טאי-זקס?
מדוע הטוֹב
צריך כה קשה לעבוד?

הוא הניד ראשו מצד לצד,
"ביקום שלי, הטוֹב חסר מאמץ
טל במקום מבול."
הוא הרכין את ראשו.
"אחי צעיר; זהו היקום הראשון שלו.
הוא אוהב אתכם, את האומנות שלכם, את המשפחות.
הוא נחמץ
על שיצר כל כך הרבה כאב.
נחמתו היחידה
היא שלא תסבלו זמן רב,
באופן יחסי."

ואז הוא הלך לדרכו,
כמו אדים אל תוך אוויר יבש מאוד.
עכשיו אני מטיל ספק בעצמי;
בו מעולם לא הטלתי ספק.
אח צעיר
שיוצא להוכיח את עצמו,
יצר פרח מאספלט,
יצר את ההימלאיה,
יצר בוהן חבולה,
יצר ראש ערוף,
מקנא באהבתנו,
מטפח את שנאתנו.

הייתי מושיט לו את נחמתו שלו.
מדוע זה חייב להיגמר?

•

התרגום מתפרסם באישורו המפורש של המשורר Jim La-Fond Lewis