לפני זמן מה, כתבתי שיר שכותרתו "השיבולים" והנה תוכנו:
כל כך יפות
ועדיין הן רק בפוטנציאל שלהן
להפוך ללחם טעים

והנה התגובה של שחר מהבש, שהיא בעיניי משוררת אינטליגנטית שאין
כמותה:

מקסים. השיבולים ראויות לטפיחה על השכם לפני שהן הופכות ללחם.
ואתה נתת להן:)

עכשיו, קודם אקדים ואומר, שתגובתה לא גורעת כהוא זה מההערכה
שלי כלפיה. אבל לא לזה התכוונתי...
התכוונתי לתינוקות וילדים יפים, שיש בהם מתיקות חיצונית, אבל
החוכמה הגדולה לשמר את הילד הפנימי היא רק כשאדם הוא כבר בוגר
- רצוי זקן במידת מה. וגם, לאותו אדם יש ניסיון חיים וחוכמת
חיים שאין לנו בילדות.

אבל זה היופי בתודעה הפוסט מודרנית שמקיפה אותנו מאז ניטשה,
שהקורא קובע לעצמו את המשמעות של האמנות. לכן התגובה של שחר
לגיטימית לפחות באותה מידה כמו הכוונה שלי כשכתבתי את השיר.

נ.ב: מקווה שנמשיך לדון בנושאי תרבות ואמנות, שחר מהבש. אני
נלהב מהעתיד הוירטואלי הצפוי לנו.