דנה, הבחורה הצעירה, קמה מוקדם בבוקר, התארגנה מהר ובתנועות
חדות וקלילות ויצאה רעננה לעבודה במשרד. היא חיכתה חמש דקות
בלבד בתחנה, והאוטובוס הגיע מהר. היא ישבה בנוחות ובהתה
בסקרנות, לפעמים בנוסעים ולפעמים בנוף.
כשהגיעה ראשונה, המנהל הודיע לה שיש ישיבה בעניין חשוב. "מה
כבר יכול להיות?" חשבה, והתיישבה.
העובדים הצטברו בחדר במשך כמה דקות, והמנהל התחיל לספר דברים
קשים. העסק סובל, ועושים צמצומים. צריך לפטר עובדים. אחרי דיון
ממושך, הודיע המנהל שלדעתו צריך לפטר את מינה, שהיא עובדת
חלשה. מינה התחילה ליילל, ודנה אמרה שמינה ידידתה, ולכן גם היא
מתפטרת.
כעבור חצי דקה מצאה דנה את עצמה ברחוב. היא הלכה בין העלים
והסיגריות הכבויות, מלאה במחשבות דאוגות. איך תמצא עבודה חדשה
עכשיו? השוק סגור. היא הגיעה הביתה, התיישבה ופתחה עיתון.
בעיתון ראתה, שבאמת אין הצעות עבודה נורמליות בשום מקום. היא
נשארה לבד.
היא הלכה לביטוח לאומי וביקשה לדבר עם פקיד שיסדר לה קצבה.
הפקיד היה עצבני ולא כל כך הקשיב לה, וגם היא התעצבנה וניסתה
להסביר את עצמה. בסוף יצא, שהקצבה שקיבלה מועטה מאוד ולא
מספיקה. "לעזאזל המדינה הזאת", חשבה. היא חזרה הביתה והכינה לה
ארוחת צהריים. המקרר היה כמעט ריק, והיא נשארה רעבה.
הימים חלפו, ודנה הלכה והתרוששה. הייתה הולכת בבית הלוך וחזור
בלי הרף, בצעדים חזקים ומרעישים. הרבה זמן במשך היום הייתה
יושבת בבית לבד, שותקת ובוכה, מתאמצת לעצור את הדמעות. היא
התחילה פחות לדבר עם אנשים, והסתגרה בעצמה. כל חבריה עזבו
אותה.
היא הלכה לפאב והזמינה בירה. אחר כך שתתה עוד ועוד בירה
והשתכרה. באותו רגע חשבה שדווקא נחמד להשתכר. היא שכחה לשעה
קלה מכל הצרות ושקעה באלכוהול.
כשיצאה, פגשו אותה כמה נרקומנים מפוקפקים והציעו לה חשיש
והרואין. היא הייתה מיואשת ולא סירבה. הסמים נתנו לה הרגשה
מוזרה, היא נגעלה והרגישה בחילה אבל היה בזה משהו שסיקרן אותה.
מאז התחילה לקנות סמים ולעשן אותם גם לבד בבית, עד שהפכה
למכורה עם עיניים כחולות זוהרות.
הנרקומנים האלה היו בחור בשם מני ובחור בשם אלי. הם היו פרועים
בשערם ומלוכלכים עם חצ'קונים ובגדים קרועים. דנה והם היו
נפגשים ומפטפטים הרבה, בעיקר על שטויות. פעם, אחרי שיחה קצרה
אחת הציעו להזמינה לביתו של מני. הם נכנסו למרצדס הקטנה ונסעו
מהר, ואף עברו את המהירות המותרת. דנה דאגה שיתפוס אותם שוטר
ויעצור אותם. הם לא הקשיבו לה. כשהגיעו לבית, ראתה דנה כמה הוא
מבולגן וקיבלה מעט תחושת דיכאון. הם התיישבו בחדר. מני ניגש
והתיישב ליד דנה ומישש לה את הגוף, והיא מיששה אותו בחזרה,
יותר ויותר,  וגם אלי בא והצטרף. זה היה כיף רגעי עם תשוקה. הם
עלו עליה והפשיטו אותה. היא הרגישה משתחררת אבל מגעיל, ודווקא
הגועל הזה עינג אותה. אחרי שיצאו מהחדר, שילמו לה שניהם כמה
עשרות שקלים עלובים והחזירו אותה הביתה.
מאז הייתה דנה מזמינה לביתה גברים ושוכבת אתם למחייתה, ומעשנת
סמים קשים. רעשים נשמעו בראשה כמכות פטיש. הייתה צועקת, פורעת
את שערותיה וקורעת את בגדיה. התחילה לפנות בשיגעון לכל איש
שעבר ברחוב, ולהציק לו. יום אחד, ישבה בבית וחשבה על כך שאין
לה כבר כלום בחיים. היא החליטה להתאבד. מה שווה לחיות במצב
עלוב כזה?
היא פחדה, אבל אטמה בכוח את הפחד, רצה לחלון וקפצה.
פתאום נשמעה צווחה אדירה וקורעת לבבות. הרבה אנשים יצאו מהבתים
ורצו כדי לראות מה קרה. היא שברה את הרגל. הם עמדו מעליה
ודיברו, והיא בקושי ראתה ושמעה אותם, רק במעורפל. איש אחד אמר
לה:  "אל תדאגי גברת, אני מיד קורא לאמבולנס". הוא התקשר. דנה
בכתה. האנשים דיברו בלי הרף. קול הצפירה החזקה והצורמת של
האמבולנס נשמע מתקרב.
היא איבדה הכרה ומצאה עצמה בבית חולים. שם עמדו אחים ורופאים
טובים, הסתכלו בה ברחמים וניסו להרגיע אותה ולטפל בה. אחות
שמנמנה וחביבה נתנה לה זריקות של ויטמינים. עשו לה אינפוזיה.
היא הרגישה שממלאים אותה בטיפולים בלתי נסבלים, כופים אותם
עליה, מפטמים אותה בהם עד מחנק. היא נרדמה.
היא חלמה שהיא הולכת ביער גדול, ופתאום נופלת לתוך בור חשוך
ועמוק מאוד. היא צורחת, ונשר גדול בא פתאום לתוך הבור, תופס
אותה ומעלה אותה למעלה. היא התעוררה והשמיעה קריאה קצרה וחזקה.
היא הסתכלה. לידה שכב גבר צעיר, והוא פנה אליה ושאל לשמה ואחר
כך הציג את עצמו כאבנר.  
הוא שאל אם תרצה שיספר לה את סיפורו, והיא הסכימה והנהנה בראשה
בשמחה ובחיוך קל ושבור. אבנר התחיל לספר איך בתו הייתה מוכשרת
וניגנה יפה בכינור, כמה אהב אותה, שהיה בא כל סוף יום לשמוע
אותה מנגנת יצירות, ושבוקר אחד יצאה לחוג הנגינה ונדרסה למוות.
"אוי, זה כל כך נורא!" קראה דנה ופרצה בבכי. אבנר השתתק ואחר
כך כששאלה אותו למה השתתק, אמר שקשה לו להמשיך להיזכר בדברים
האלה. אז סיפרה לו כל שעבר עליה, איך התדרדרה לסמים ולזנות
ואיך ניסתה להתאבד ושברה את הרגל. אבנר אמר לה שלידו היא לא
צריכה לפחד ולדאוג, הוא תמיד יעזור לה. היא אמרה שהיא בטוחה
שיוכל אבל שיהיה קשה לעזור לה ולהרגיעה, והוא אמר שגם הוא
חושב, כמו שהוא רואה אותה, שיהיה קשה.
הם התחילו לדבר בבית החולים כל יום, עד שהיו מדברים כמעט כל
היום. אבנר היה לפעמים נזכר בבתו היפה והנחמדה שנהרגה, ומתחיל
לגמגם והיו רגעי שתיקה קלים ומביכים. השיחות אתו עזרו לה. היא
הרגישה יותר וטוב, חלמה חלומות יפים וצבעוניים ולפעמים הייתה
מחייכת וזורחת בבקרים. הרופאים התחילו ממש לחבב אותה. היא
שוחררה מבית החולים, והיא ואבנר שמרו קשר. כמה זמן הייתה עם
גבס בכיסא גלגלים וכאב לה בלילות, ואחר כך השתחררה ממנו והלכה
חופשי.
הם עברו לגור בביתה של דנה. היו ישנים ביחד בלילות. אבנר עבד
בנדל"ן. הוא תמך בה כספית ודאג לה למזון ומחייה. הוא לקח אותה
למרכז גמילה מסמים. כשאמרה שקשה לה שם ובכתה, חיבק אותה ואמר
לה שהיא חייבת להתאמץ להתגבר. לאט לאט התחילה לאהוב את המקום,
הלכה אליו בחשק, והאנשים שם היו טובים ונחמדים אליה. כשאמרו
"אנחנו אוהבים אותך", הרגישה הפעם שבאמת אוהבים אותה ולא סתם
מצטטים אמרה.
היא הרגישה מוקפת באהבה. היא חשבה כמה משמח לקבל אהבה חיובית
מאנשים מסביב, איזה כיף לה שמרגישים שוב שהיא חשובה, והייתה
צוחקת ומדברת הרבה עם אנשים על כל הנושאים בעולם. כשראתה סמים,
התעלמה מהם כאילו הם אוויר. כשמישהו צחק עליה ברחוב, חייכה,
התעלמה והמשיכה ללכת בגאווה. מהר מאוד נגמלה מהסמים.
אבנר לקח את דנה לראיונות עבודה, והיא ענתה יפה ובקלות לשאלות
בלי מבוכה, כי הייתה שמחה ואהובה ובטוחה בעצמה. ישבה וחייכה
בנוחות על הכורסאות המסתובבות וענתה עניינית, בקצרה ובקלילות.
דנה מצאה עבודה טובה במפעל לייצור טקסטיל, השתקעה בה והייתה
לראשונה בחייה ממש מאושרת. בימים הבאים, הייתה יושבת במרפסת,
מלקקת גלידה טובה ומתבוננת בנוף בשלווה.