זמן מה אחרי הבחינה הסופית באורט, פרצה לפתע מלחמה. בבוקר בהיר
אחד נקראו כל עובדי ותלמידי אפעל לעזוב ופשוט לחזור איש איש
לביתו בקבוץ; כל רגע תפרוץ מלחמה. איש לא ידע מה יהיה, איזו
מלחמה, כמה זמן היא תארך, וגם לא אם יחזור אי פעם למקומו
הקודם באפעל. לא היה ברור איך תיראה הארץ בזמן המלחמה
ולאחריה.
כלל לא היה בטוח שנעמוד במלחמה וננצח - דבר לא היה ברור, אז,
ב־1967. כל מדינת ישראל היתה בהיכון. כל הגברים גויסו. אפעל
התרוקנה בבת־אחת. גם היא אספה את חפציה ונסעה לקבוץ של
הוריה.
כל בחור וטוב בן 18 עד 55 גויס לצבא ולמילואים; הבודדים שלא
גויסו הסתובבו בקבוץ מבוישים, כצללים. היתה אווירה חריפה של
המתנה, פחד, אי־ידיעת העתיד; בחוצות, בערבים היתה האפלה וחושך.
נערים נערות וקשישים החזיקו את כל ענפי המשק.
גם היא השתלבה בעבודת הקבוץ. היה לה - ולכולם - צורך להגיע
בערבים לחדר האוכל, המואפל ומואר באור קלוש; היא רצתה, כמו
כולם, לשמוע משהו מפי יודעי דבר, לראות אנשים, להרגיש חלק
מהקבוצה. הצוותא במקרים כאלה מאד מקלה. הכל רצו לשמוע ולהעביר
אינפורמציה: מי גויס? לאן? מה יודעים? מה יהיה?
בקבוץ יש תמיד מישהו חשוב, פוליטית או צבאית, שמקורב לנותני
הפקודות ויכול לדווח קצת מלמעלה: מה הם אומרים שם? מה קורה?
כל היום נצמדו אזני כל למכשירי הרדיו: מה מתרחש בסיני, מה
קורה ברמת־הגולן, בירושלים, בגדה?
המלחמה היתה בכל מקום, בצפון, במרכז הארץ ובדרום.
בימים הראשונים של הקרבות היה בקבוץ שקט מתוח וגם תחושה:
יהיה מה שיהיה - לפחות אנחנו גוף אחד גדול, קיבוץ. יחד.
הידיעות שחלחלו וחדרו שינו את התמונה: ממגננה וסכנה קיומית
עברנו, תוך ימים מספר ובמאמץ גדול ואבידות עצומות, למתקפה,
השמדנו את כל המטוסים המצרים על הקרקע לפני שהמריאו. המלחמה
היתה איומה, מרוכזת, וקצרה; כל יום ארוך כמו נצח. ואז החלה
הקערה להתהפך על פיה ואנחנו התחלנו לנצח, אבל באיזה מחירים!
שמות ההרוגים החלו להגיע ואין בית שאין בו מת. גם בן הדוד שלה
היה ביניהם; הוא נהרג ביום האחרון של המלחמה.
בערב האחרון למלחמה ישבה עם ההורים והדודה האלמנה בבית
הוריה. לפתע - דפיקה בדלת; כמה אנשי צבא וביקשו להכנס. היא
החווירה. איש איש מהנוכחים שאל את עצמו בלי מילה, כשדמו קופא
בעורקיו, השאלה שלא נשאלה ריחפה כזעקה באוויר. השאלה לא היתה:
האם? אלא: מי מהם? מי מבני המשפחה המגויסים, שנלחמים עכשיו
בשטחים? בגלל מי מהם באו מלאכי החבלה? האם זה אחי, או
בן־דודי הטייס? האחיין? בן דודי הבוגר שגויס גם הוא או אולי
בת דודתי המשרתת בלב המלחמה, בסיני, בלב המאפליה?
ואז נקבו אנשי הצבא בשם הדודה. והיא ידעה. כל הנוכחים, בני
המשפחה הספורים שנותרו בקבוץ, ידעו פתאום: המהלומה ניחתה.
הם לקחו אותה החוצה. אפילו זעקה לא נשמעה מפי הדודה הקטנה
הזו, שרק שנה וחצי לפני כן שכלה את בעלה. ועכשיו - את בנה
יקירה בן ה23, תפארת ילדיה, יפה התואר, גאוות המשפחה, שנישא אך
לפני 6 חדשים.
הדודה היתה שקטה כאבן כשהובלה החוצה על ידי החיילים. קפואה
וקרה. עולמה נהרס ברגע.
https://www.youtube.com/watch?v=IXMn9kxqPEk
אחרי זה התפוררה כל המשפחה. איש איש הלך לדרכו; לא נשארו
עוד צעירים מהמשפחה בקבוץ. ושום דבר, לעולם לא שב עוד להיות
כמקודם בבית הזה, בבית ילדותה. המשפחה הגדולה שוב לא היתה
קיימת.
