האורות במועדון רעדו ודעכו לאיטם, משאירים את החלל אפוף בעשן
סיגריות דליל ובריח של בירה שנשפכה. פתאום, קולו של הכרוז בקע
מהרמקולים החורקים, קול מתכתי, נטול רגש, שנשמע כאילו הוקלט
מראש במרתף אטום.
"גבירותיי ורבותיי," הדהד הקול בתוך השקט המתוח, "נא להכין את
תעודות הזהות ואת החיוכים המאולצים. על פי סעיף 4-ב' לתקנון
האבסורד המקומי, ובהתאם לצו השעה שאיש לא ביקש, קבלו אותו.
האקרובט של הניירת, הלוליין של הגירעון, האיש שזז ברווח שבין
השורות. קבלו את... השר לענייני בין-לבין!"
האורות עומעמו עד שהקהל הפך לגוש כהה וחסר פנים. אלומת זרקור
אחת, חדה וקרה כמו להב של סכין גילוח, נורתה אל מרכז הבמה
הריקה. הוא עלה לאט. הוא לא נראה כמו פוליטיקאי; הוא לבש ג'ינס
דהוי וחולצת טריקו שחורה פשוטה, אדם מהשורה, אחד משלנו. בידו
הוא החזיק קולב עץ שעליו נתלתה חליפה שחורה, מעומלנת וקשיחה כל
כך שנראה שהיא יכולה לעמוד בכוחות עצמה.
הוא הניח את הקולב על גב של כיסא עץ יתום שעמד במרכז הבמה.
בשקט מוחלט, הוא התחיל בטקס.
זה נראה כמו פולחן דתי. הוא לבש את המקטורן, מחליק את זרועותיו
לתוך השרוולים בתנועות מדודות, מיישר את הכתפיים הקשיחות. הוא
ענב את העניבה האדומה, מלפף אותה סביב צווארו בקשר וינדזור
הדוק ומדויק, מהדק אותה עד שהווריד במצחו בלט מעט. את בגדיו
הקודמים, את חולצת הטריקו שהוריד ואת מכנסיו, הוא קיפל באדיקות
והניח בעדינות על הכיסא הריק.
הוא כחכח בגרונו, צליל יבש וסמכותי ונעמד זקוף, ראשו מורם,
ומשתנה לנגד עינינו. הוא כבר לא היה האיש מהרחוב. הוא שלף
שלושה כדורי ג'אגלינג שקופים מכיסי החליפה החדשה והתחיל לסובב
אותם באוויר במהירות מטורפת.
"תסתכלו על הידיים האלה," הוא פתח בקול צרוד וסמכותי. הוא הרים
את כפות ידיו אל מול אלומת הזרקור, אצבעותיו היו פרושות
לרווחה, ארוכות וחיוורות כמו גיר. "תסתכלו עליהן היטב," הוא
צעק, וקולו רעד כשניסה לגבור על דממת המרתף. "זו יד מדברת,
רבותיי. יד שאין לה טביעות אצבע, רק חתימות."
הוא קירב את ידיו אל אלומת האור, וציפורניו נצצו תחת האור הקר.
"הידיים האלו מעולם לא נגעו במעדר, מעולם לא הריחו ריח של אדמה
רטובה או גריז של מכונות. הן מעולם לא התלכלכו בבוץ של החיים
האמיתיים, אבל תראו אותן, הן הידיים הכי מזוהמות בחדר הזה. אלו
ידיים שחתמו על צווים שהפכו שכונות שלמות לאבק, ששלחו דחפורים
למחוק זיכרונות של אנשים שהן מעולם לא פגשו. הן מעולם לא
החזיקו נשק, אבל הן העבירו תקציבים שקנו טילים ששורקים עכשיו
מעל הראשים שלכם. ידיים נקיות בצורה מפחידה, סטריליות כמו חדר
ניתוח שבו כורתים לאומה את התקווה בלי הרדמה."
הוא השפיל את ידיו בבת אחת, והן נחתו לצדי גופו כמו משקולות
שיש, אך מיד המשיכו בג'ינגול. "הן חתמו, הו כמה שהן חתמו. הן
קבעו באיזה חור תגורו, כמה תשלמו על הזכות לנשום, ואיזה טעם
יהיה ללחם שאתם אוכלים בבוקר. אלו ידיים של אקרובט שנולד תחת
מכות, לוליין של ביורוקרטיה שרוקד על חבל דק שעשוי מהעצבים
שלכם. ידיים שיודעות לג'אנגל עם הגורל שלכם כאילו היה כדור
פלסטיק זול, ולעולם לא להפיל אותו, עד לרגע שבו הן יחליטו
שפשוט נמאס להן לשחק."
הכדורים השקופים נעו באוויר כמו בועות סבון בתוך סערה. "אתם
שואלים את עצמכם למה אני כל כך דק," הוא לחש, וקולו נשמע פתאום
כאילו הוא בוקע מתוך מכשיר קשר ישן. "אני דק כי אני לא עשוי
מבשר ודם, רבותיי. אני עשוי מהרווח הלבן והריק שבין השורות של
החוק, מהשוליים שאיש לא קורא. אני לא איש, אני סעיף תקציבי
שזחלו עליו פשפשים. אני יכול להשתחל לתוך החיים שלכם דרך חשבון
החשמל ולצאת בשקט דרך המרת המיסים, ואתם אפילו לא תרגישו
שהייתי שם. אני אדי שמן שנדבקו לדוחות האקסל שלכם."
הוא הסתובב הצידה, נעמד בפרופיל מול הזרקור, והיה נדמה לרגע
שהוא באמת הופך לקו דקיק וכמעט בלתי נראה. "אני כל כך דק
עכשיו, אתם רואים? אני עשוי מהחומר הבלתי נראה שממנו מורכבים
חוקי עזר עירוניים וצווים מנהליים. אני יכול להשתחל לתוך
החלומות שלכם דרך החור שבקיר, זה ששכחתם לסתום, ולצאת לכם
מהכיס דרך המע"מ, ואתם תמשיכו לחייך כאילו דבר לא קרה. כל מה
שאני רוצה זה לנשום... זה הכל. אבל החליפה הזאת," "היא אטומה.
היא ואקום מחוייט. בואו תנשמו איתי. בואו ננסה למצוא איזה חריץ
קטן, איזה 'בין-לבין' שבו נוכל לזוז בלי שהמנגנון ירגיש אותנו,
בלי שהגלגלים של המכונה ימעכו אותנו לתוך הנייר. מקום שבו
אנחנו לא מספר אישי, אלא רק נשימה אחת חופשית."
הוא הפיל כדור אחד במכוון. הוא פשוט נעלם כשפגע ברצפה, בלי
רעש, כאילו מעולם לא היה קיים. מיד לאחר מכן, הקצב של
הג'אגלינג נשבר; הדיוק המטורף התחלף בנפילה מבוקרת ומצמררת,
כשהכדורים הנותרים צונחים אחד-אחד, במרווחים שווים, הישר לתוך
מרכז כף ידו הפתוחה, נחבטים בבשר בצליל עמום וסופי.  
"אל תפספסו את זה!" הוא קרא, ואצבעותיו נסגרו על הכדורים
באחיזת חנק. "חלקכם כמעט פספסתם את הפואנטה. אתם חושבים שאתם
מתכננים תוכניות? אבל התוכניות שלכם הן רק הצעות הגשה בשבילנו.
ראיתם פעם גופות נופלות ומתגלגלות על הרצפה? בדיוק ככה, בזו
אחר זו? אני ראיתי. אלו לא היו אנשים, אלו היו הבטחות שהתנפצו.
והחום ממשיך... הו, כמה שהחום ממשיך! איפה שהיד שלי נגעה, איפה
שהיא לכדה את מה שחשבתם שהוא שלכם , שם נשאר חום. שם נשאר הכתם
הנצחי של  המערכת.
הוא הגביר את הקצב, העניבה האדומה שלו נצצה תחת הזרקור כמו פצע
פתוח. "אני לא אדם טובע, ואני לא בניין בוער. אני אקרובט.
טביעה לא יכולה להכאיב לאיש ממשל, כי אנחנו כבר מתחת למים
שנים, לומדים לנשום דרך קשיות של ביורוקרטיה. אנחנו צריכים
תמיד להישאר צעד אחד לפני עצמנו. אם תשיגו את עצמכם, תגלו שאין
שם כלום. רק חליפה מחוייטת שמישהו שכח ללבוש."
הוא קד קידה עמוקה ונוקשה. הידיים שלו היו פרושות לצדדים כמו
בובה על חוטים שמישהו למעלה מושך בהם חזק מדי. "תודה, תודה. אל
תזכירו את זה אפילו. לא תודה, אני איש ממשל. אני רק רוצה
לנשום."
לרגע אחד נדמה היה שהוא נעלם לתוך הצללים, מותיר את הקהל המום
מהעימות ומהחום המעיק. אבל אז, הוא עצר. באור הפלורסנט המהבהב,
הוא התחיל לפרום את העניבה האדומה. הוא לא עשה זאת בטקסיות,
אלא בתנועה עייפה של אדם שסיים משמרת כפולה. הוא פתח את הכפתור
העליון של החליפה המעומלנת, וכתפיו, שהיו זקופות ונוקשות כמו
מצבות שיש, צנחו פתאום.
הוא חזר לכיסא היתום, לקח את חולצת הטריקו השחורה והמקומטת
שלו, הניח אותה על הברכיים והסתכל לקהל בעיניים. הפעם אלו לא
היו עיניים חלולות של פקיד, אלא עיניים של סטנדאפיסט שחזר
מהקרב.
"זה הכל הצגה," הוא לחש למיקרופון, וקולו היה אנושי ומחוספס.
"אין באמת שר לענייני 'בין-לבין'. אין אף אחד ששומר. יש רק
אותי, ואתכם, ואת החליפה הזאת שקניתי יד שנייה כדי להפחיד אתכם
קצת." הוא הקיש בציפורנו על אחד הכדורים השקופים. צליל פלסטיק
פשוט. "הייתם צריכים לראות את הפנים שלכם כשצעקתי על הנשימה.
רציתם להרוג אותי, נכון? זה כי קל יותר לשנוא חליפה מאשר
להסתכל במראה ולראות שאנחנו אלו שנותנים לחום להמשיך. המופע
הזה הוא לא על הממשלה; הוא על הדרמה שאנחנו מלבישים על האבסורד
כדי שלא נצטרך לצחוק מהייאוש."
הוא לבש את חולצת הטריקו מעל החולצה הלבנה, מבטל את כל הסדר
המופתי של החליפה. "אני סטנדאפיסט. התפקיד שלי הוא לגרום לכם
להרגיש את המחנק, כדי שכשאתם יוצאים מכאן לרחוב, האוויר ירגיש
לכם פתאום כמו נס. אני מעצים את הדרמה, אני מותח את העניבה עד
שהפנים מכחילות, רק כדי שתזכרו שיש לכם כוח לפרום את הקשר."
הוא קם מהכיסא, החזיק את החליפה על הקולב כמו עור נחש שהשיל.
"תסתכלו על הידיים האלה עכשיו," הוא אמר וחייך חיוך קטן,
אמיתי. "הן רועדות קצת, הן מלוכלכות מאבק של במה. הן לא ידיים
של איש ממשל. הן ידיים של מישהו שרק מנסה להצחיק בתוך מוסד
לחולי נפש שאין לו מנהל."
הוא הניח את המיקרופון על הכיסא, לקח את החליפה שלו ויצא
מהזרקור. הפעם הקהל לא שרק בוז. היה שקט מוחלט, שקט של אנשים
שפתאום הבינו שהבדיחה היא לא עליהם, היא חבל ההצלה שלהם. הוא
יצא מהמרתף אל הרחוב, הדליק סיגריה אחרונה, והמשיך הלאה אל תוך
הלילה