יש רגעים שהמילים עומדות על הסף,
מבקשות לפרוץ, לגעת, להשיב,
אבל אני בוחר להשאיר אותן בפנים,
כמשהו שעלי נשבר לפני שהוא מכאיב.

לא כל עוול מזמין תשובה,
לא כל כאב צריך קול,
יש דרך שקטה לעבור דרך הרעש,
להישאר שלם, גם כשהכול גדול.

ההתעלמות איננה בריחה,
היא יד שמכוונת בעדינות,
לשמור על מרחב נקי בפנים,
לא לתת לסערה לקבוע מציאות.

וההתאפקות איננה חולשה,
היא כוח שלא מבקש להוכיח,
לא להיסחף אחרי רגע חולף,
אלא לדעת מתי להניח.

יש קרבות שנשארים מאחור,
לא כי אין בי מה לומר,
אלא כי יש בי יותר מדי שקט,
מכדי לתת לרעש לחדור אל המחר.

ובשקט הזה, הלא נראה,
נבנית בי קרקע יציבה,
מקום שבו אני נשאר אני,
בלי להילחם על כל תשובה.


לשמור על מרחב נקי בפנים, לא לתת לסערה לקבוע מציאות.
https://youtu.be/oUddIZUfIts