הדיירת הראשונה עימה חלקתי דירת שותפים בארה"ב הייתה ריבי
(רבקה), בחורה גבוהה יהודייה שהייתה עסוקה במסע הבחירות של
פוליטיקאי בשם מקוורן, בעוד אני ניסיתי להשקיע זמני
בלימודים.
ההתחלה הייתה קלה ונעימה אבל ככל שהסקרים הצביעו על אפשרות
לכישלון של מקגוורן, מצב רוחה של ריבּי, הלך ודעך.
ריבּי השקיעה את כל כולה, עבדה שעות על גבי שעות, הכינה
פוסטרים ופלקטים מבוקר ועד ערב והתרוצצה ללא הפסקה כמו נמלה
עסקנית, בעוד אני עסוקה בכתיבת עבודות בית ולומדת לקראת
המבחנים.
אחר הצהריים אחד אני חוזרת הביתה, וכשאני מחליטה לשם שינוי
להשתמש במעלית במקום לעלות ברגל, מחליקים המפתחות מידי
ונופלים בחריץ שבין דלת המעלית לבור שמתחתיה. נעשה לי רע.
ריבּי עדיין לא בבית בשעה כזו, וגם פראן השכנה אינה מגיבה
לצלצול שלי בפעמון. ומה יהא עליי? אשאר בחוץ כל הלילה? אך
אני לא מתייאשת. חיפשתי ומצאתי קולב בגדים מהסוג שחוזר הביתה
עם כביסה מניקוי יבש, כופפתי אותו, ואחרי כשעה של עבודה קשה
הצלחתי לדוג את המפתחות, שלמרבה המזל נותרו בחריץ ולא נפלו
לחלל.
נשמתי לרווחה. עליתי הביתה והמתנתי לריבּי על מנת לספר לה
אודות מעלליי, אבל אין קול ואין עונה; ריבי לא הגיעה. אחרי
שישבתי לראות את הלייט נייט שואו בטלוויזיה ואת הלייט נייט
מובי שואו שמקרינים כל לילה בין שתיים לארבע לפנות בוקר (בדרך
כלל משדרים סרטים בשחור לבן או סרטים מוזיקליים, כמו אוקלהומה
ושיר אשיר בגשם), נכנעתי והלכתי לישון. ובבוקר עדיין אין כל
זכר לריבּי. המיטה שלה מסודרת. אין כלים בכיור, ואין
רֵבֶּקָה. חשבתי שאולי לקחה יום חופש, או שנשארה לישון אצל
חברה.
אף פעם לא ממש הצלחתי לנחש מה עובר לריבּי בראש.
למחרת בערב כשלא הופיעה ולא צלצלה כבר התחלתי ממש לדאוג.
נכנסתי לחדרה וחיפשתי סימנים; איזשהו אות חיים שיבהיר לי מה
קורה ולאן היא נעלמה. דאגתי וגם כעסתי.״איך את עושה לי את זה?
משאירה אותי לדאוג ולחשוש מהרע מכול?" אחרי חיפוש מהיר בחדרה
מצאתי את חשבון הטלפון שהיה רשום על שמה ועטתי עליו כמוצאת
שלל רב. בחנתי את כל מספרי הטלפון, כדי לבדוק למי התקשרה
בקביעות. מספר אחד בלט יותר מהאחרים. זה היה מספר עם קידומת
של ניו המפשייר. לא היססתי, וחייגתי. "שלום. אפשר לקבל את
ריבּי? סליחה, את רֵבֶּקָה," אמרתי באנגלית במבטא זר.
"מי רוצה אותה?" ענה לי קול חשדן מהעבר השני.
"השכנה שלה לדירה, חנה." "רֵבֶּקָה, כן... היא כרגע לא
זמינה." "להתקשר יותר מאוחר?" היסוס "לא, היא לא מרגישה
טוב. היא לא תוכל לענות כרגע." "אבל אני דואגת... רֵבֶּקָה
נעלמה ולא השאירה שום הודעה...
עם מי אני מדברת, בבקשה?"
"את מדברת עם האבא שלה, סול רוזנברג."
"נעים מאוד, מר רוזנברג. אני חנה, ואני גרה עם רֵבֶּקָה. היא
נעלמה, ואני חייבת לדעת מה קורה לה."
דממה השתררה על הקו. אחרי דקה נוספת, ארוכה כנצח, הגיעה
המידע: "רֵבֶּקָה חולה. היא מאושפזת."
"מאושפזת?! קרה לה משהו?"
"כן, היא עברה התמוטטות עצבים קלה בעקבות הכישלון של מקגוורן
בבחירות." כמעט נחנקתי.
"ומתי היא תחזור לבוסטון?" הטלפון נטרק. אז מה אני עושה
עכשיו?!״
ברור היה לי שאני חייבת לעזוב את הדירה, ומייד. אומנם זו דירה
נהדרת ונפלאה, קרובה לאוניברסיטה והכול, אבל לא אוכל לשלם
מחיר כפול כשכר דירה, ואני גם לא יכולה להכניס אדם נוסף לדירה
כי השכירות אינה על שמי. אוי, הברוך...
למחרת שבתי וצלצלתי למר רוזנברג. הסברתי לו שאני נשארת בדירה
עד סוף החודש, ושבינתיים אחפש מקום מגורים אחר. ביקשתי שהוא
ינהל את המשא ומתן עם הסוכנות שהשכירה לרֵבֶּקָה את הדירה.
הדיווח שלו היה קצר.
במצבה של רֵבֶּקָה לא חל כל שינוי. ביקשתי שימסור לה דרישת
שלום, אבל לפי הטון היבשושי שלו הייתי בספק אם דרישת השלום
תגיע ליעדה. לא היה לי מושג על איזו התמוטטות עצבים הוא
מדבר. האם ניסתה להתאבד? סביר להניח שאם הייתה כל כך מסורה
למקגוורן ולקמפיין הבחירות שלו שכשל, ייתכן שזה מה שקרה.
שמחתי שהיה לה מספיק שכל לנסוע הביתה ולעשות את זה שם (מה שזה
לא יהיה), או לפחות להודיע למישהו שהיא מתמוטטת. היה לי חבל
עליה. בחורה כל כך נחמדה ועדינה, ועוד יהודייה... האם אמצא
שותפה אחרת, שתהיה לכל הפחות דומה לה?!
אך סגרתי את הטלפון, והוא שוב מצלצל.
"סול? סול רוזנברג?" אמרתי בתקוות מחודשות.
"לא, זה ג'ו. אפשר לדבר עם ריבּי?"
"ריבּי איננה," עניתי בטון מתנצל, מעט מאוכזבת.
"מתי היא תחזור?"
"אין לי מושג. אבא שלה סיפר שעברה התמוטטות עצבים קלה."
"עם מי יש לי הכבוד לדבר?"
"עם חנה...".
אחרי שיחת טלפון שנמשכה כשבע שעות למעט הפסקות קלות לקפה
וסיגריה אמר ג'ו: "אנחנו כבר מדברים כל כך הרבה זמן בטלפון,
אז מה דעתך שניפגש?
אני בא לקחת אותך, אוקיי?"
ג'ו היה הגבר הכי מקסים והכי סקסי שפגשתי בימי חיי,
התאהבות חד־פעמית קצרה, שלא חזרה על עצמה. ג'ו היה הגבר
האולטימטיבי, אומן בנשמתו וצייר, אבל בעיקר אהב נשים. החיים
לידו היו סחרחרת אחת גדולה של הרפתקאות וקצת כאבי לב.
אז הפסדתי חברה לדירה, הרווחתי חבר לחיים זמניים.
ועל שאר עוללות חנה בעיר הגדולה ועל מה קרה לגבר השרמנטי תוכלו
לקרא בספר "בזמן ובמקום", באתר עברית (חינמי) |
