החורף האוסטרלי הוא לא חורף של שלג וסיפורי אגדות, הוא חורף של
בגידה. בשלהי תמוז, כשהזיכרונות שלי עודם בוערים מחום המזרח
התיכון, מצאתי את עצמי לכוד בתוך היפוך עונתי שהדעת מסרבת
לקבל. שם, בדרום העולם, השמיים נראים כאילו מישהו מתח מעליהם
יריעת פלסטיק אפורה ורטובה, והרוח שמגיעה מהאוקיינוס לא נושאת
איתה בשורה של גשם, אלא רק מלח וקור שחודר דרך המעיל ומזכיר לך
שאתה לא שייך.
הייתי זר. זר בארץ שבה הכל נראה מוכר אבל שום דבר לא מרגיש
נכון. השפה החליקה לי מהלשון כמו חלוקי נחל רטובים, והמבטא שלי
הסגיר אותי בכל פעם שביקשתי כרטיס לרכבת או כוס קפה. השוטטות
הפכה לדת שלי. הייתי יוצא מהדירה השכורה, מקום שבו הקירות היו
לבנים מדי והשתיקה הייתה רועשת מדי, וצועד אל תוך הלילה של
סידני.
הסימטאות היו המקלט שלי. בערים כאלה, ככל שהרחובות הופכים צרים
יותר, כך האמת הופכת גלויה יותר. שוטטתי בסימטאות החטאים,
מקומות שבהם הניאון המהבהב באדום וירוק ניסה לצבוע את העזובה
בצבעים של שמחה זולה. שם, בתוך ריח של אשפה רטובה ובירה
שנשפכה, הרגשתי בבית. כי שם כולם היו שבורים במידה מסוימת,
ואיש לא שאל אותי מאיפה באתי.
בפינת רחוב אחת, במקום שבו העיר נראתה כאילו היא מתעייפת
מעצמה, עמד פנס רחוב. האור שלו היה חלוש, מחוויר, מהבהב בקצב
של לב גוסס. ותחתיו, על שרפרף עץ שנראה כאילו נלקח מחצר אחורית
נטושה, היא ישבה.
היא הייתה חלק מהנוף, כמו פח האשפה או סורגי הברזל של המחסנים,
אבל היה בה משהו שגרם לי לעצור. היא הייתה זונה. המקצוע שלה
היה כתוב על הבגדים הקצרים מדי, על האיפור המרוח שנועד להסתיר
את השנים ולא את הפגמים. אבל כשהתקרבתי, ראיתי שהסימנים שלה,
הסימנים של אדם חי, הולכים ונעלמים. כתפיה היו שמוטות תחת כובד
של יבשת שלמה, ועיניה היו כבויות, חלולות, כמו חלונות פתוחים
בבית נטוש.
היא לא הבחינה בי, או שבחרה לא להבחין. בידיה, שהיו אדומות
מהקור המצליף של תמוז, היא החזיקה חבילה פתוחה של עוגיות. אלו
היו עוגיות זולות, מהסוג שהסוכר עליהן מרגיש כמו חול, והיא
אכלה אותן לאט. כל נגיסה הייתה מכנית, חסרת הנאה, כאילו היא
מבצעת מטלה הכרחית כדי להמתיק את רגעי הבדידות האינסופיים של
האי הרחוק הזה.
עמדתי שם, צל ארוך בתוך הסימטה, והבטתי בה. היה משהו מיסטי
בדרך שבה הפירורים נפלו על המדרכה הקרה. לרגע אחד, האוקיינוס
שמסביב לאוסטרליה הרגיש כמו קיר של מלח שמפריד בינינו לבין כל
שאר העולם.
"זה עובד?" שאלתי פתאום. קולי נשמע זר גם לעצמי.
היא לא קפצה ממקומה. היא רק הסיטה את מבטה לאט, כאילו הראש שלה
היה עשוי מעופרת. "מה עובד?" שאלה באנגלית צרודה, כזו שנסחפה
מרחוק.
"העוגיות," אמרתי והצבעתי על החבילה המקומטת. "הן באמת ממתיקות
את הלילה הזה, או שהן רק מזכירות לך כמה הוא מר?"
היא הביטה בי ארוכות, והעיניים הכבויות שלה נצצו לרגע תחת האור
המחוויר. "הן לא עושות שום דבר," לחשה, "אבל הן הדבר היחיד שיש
לו טעם בסימטה הזאת. מי אתה, זר?"
"אני?" - "אני חייט," אמרתי לה וחייכתי, והמילים נחתכו בתוך
האוויר הקר. "אני תופר עולמות. פעם הצלחתי לתפור פחון דק לגבעת
טרשים עקשנית; אני יודע איך מחברים דברים שמעולם לא נועדו
להתחבר."
הרוח של דרום העולם חטפה את המילים מהפה שלי ופיזרה אותן בין
פחי האשפה בסימטה, אבל אני המשכתי. "אני מישהו שאיבד את הדרך
בדרך הביתה," לחשתי, "רק כדי לגלות שהבית הוא בכלל מושג
גיאומטרי, שרטוט על נייר, שבארץ הזאת פשוט לא קיים."
היא לא צחקה. היא רק סגרה את חבילת העוגיות בקיפול מדויק, כמעט
דתי. "כולם פה כאלה," היא אמרה וקמה מהשרפרף. "האי הזה מלא
באנשים שחשבו שהם בורחים מהקצה של העולם, רק כדי לגלות שהם
נפלו ממנו."
"בואי," אמרתי והצבעתי לכיוון האורות הצהובים של בית הקפה 'The
Rusty Rabbit' שעמד בפינה, מקום שבו האדים על החלונות הסתירו
את מי שנמצא בפנים ממי שנמצא בחוץ. "העוגיות האלה צריכות קפה
חזק כדי לרדת בגרון. הלילה הזה ארוך מדי בשביל פינות רחוב."
היא היססה לרגע. היא הביטה בסימטה כאילו היא מחכה ללקוח,
למישהו שיבוא ויקנה ממנה עוד פיסה מהסימנים שנעלמו בה. אבל אז
היא הביטה בי, במבטא שלי, בזרות המוחלטת שלא ביקשה דבר מלבד
דיבור. היא משכה בכתפיה השמוטות, עטפה את עצמה במעיל הדק,
והלכה לצדי.
כשנכנסנו לבית הקפה, הריח הכה בנו כמו אגרוף של נחמה. ריח של
פולי קפה קלויים יתר על המידה, של קינמון ושל לחות אנושית.
המקום היה מלא בדמויות של שלהי תמוז , פועלי נמל עייפים,
מהגרים עם עיניים אדומות וסטודנטים שחיפשו תשובות בספרים
משומשים.
התיישבנו בשולחן פינתי, רחוק מהדלת. האור הצהוב של המנורה
שמעלינו גרם לפניה להיראות פתאום פחות כמו מפה של חטאים ויותר
כמו נוף של אי רחוק.
"אני מאיי פיג'י," היא אמרה פתאום, בלי שהייתי צריך לשאול. היא
הניחה את ידיה על השולחן, והן רעדו מעט. "אתה יודע מה זה אומר
לחיות על אי שכל מה שמקיף אותו זה כחול אינסופי? אתה מרגיש
מוגן, עד שאתה מבין שהכחול הזה הוא גם החומה שלך. באתי לכאן כי
חשבתי שביבשת הגדולה יש מקום לכולם. אבל היבשת הזאת היא רק אי
גדול יותר, והבדידות פה עשויה מבטון ולא מחול."
"אני מבין," עניתי לה. הזמנתי שני ספלים של קפה שחור, כזה
שמשאיר משקע של בוץ בתחתית. "גם אני באתי מארץ שמוקפת בחומות,
רק שאצלנו החומות עשויות מהיסטוריה ופחד. כאן, באוסטרליה,
הבדידות היא אסתטית. הכל נקי, הכל מסודר, ובכל זאת אתה מרגיש
שאתה צורח בתוך חדר אטום לרעש."
היא לקחה לגימה מהקפה, ועשן האדים עלה לעיניה הכבויות. "למה
אתה משוטט בסימטאות האלה, חייט?" היא שאלה.
"כי אני מחפש את התפרים," אמרתי לה, רכון קדימה. "החיים הם קרע
אחד גדול, והסימטאות האלה הן המקום שבו רואים את החוטים
הפרומים. כשאני רואה אותך בפינה, אוכלת עוגיות בתוך הקור הזה,
אני מבין שהאבסורד הוא הדבר היחיד שבאמת מחבר בינינו. אנחנו
יושבים בדרום העולם, בקצה של המפה, ומנסים להסביר לעצמנו למה
אנחנו עדיין קמים בבוקר."
"אני קמה בשביל הסוכר," היא אמרה בחיוך מריר, והפעם האור
בעיניה נשאר ליותר מרגע. "ובשביל הרגעים האלה, שבהם זר מוחלט
מזמין אותי לקפה ולא מבקש לדעת כמה אני עולה, אלא כמה אני
שוקלת מבחינת הנפש."
"הנפש שלך שוקלת הרבה הלילה," אמרתי בשקט. "אולי בגלל זה
הכתפיים שלך שמוטות. הגיע זמן לפרוק קצת מהמטען הזה כאן, על
השולחן, בין הסוכר לקפה."
היא שתקה לרגע, אצבעותיה משרטטות מעגלים בסוכר שנשפך על
השולחן. המבט שלה נדד הרחק מעבר לקירות בית הקפה, מעבר לרוח של
תמוז, אל מקום שבו האוקיינוס לא היה אויב אלא שמיכה.
"בפיג'י," היא התחילה, וקולה נשמע פתאום צלול יותר, "הזמן לא
זז בקווים ישרים. הוא זז במעגלים של גאות ושפל. היה לי בית קטן
ליד המים, ואבא שלי היה אומר שהים תמיד מחזיר את מה שהוא לוקח.
אבל הוא טעה. הים לקח את אבא שלי, ואז הוא לקח את השקט, ובסוף
הוא לקח גם אותי והקיא אותי כאן, על הרציפים של המדינה הגדולה
הזאת."
היא לקחה נשימה עמוקה, והאדים מהקפה עטפו את פניה כמו ערפל של
איים טרופיים. "באתי לכאן עם מזוודה אחת והרבה חלומות על עבודה
במשרד, על שמלות נקיות, על חיים שבהם אף אחד לא מריח ממך דגים
ומלח. אבל היבשת הזאת לא רצתה אותי במשרדים שלה. היא רצתה אותי
בפינות החשוכות שלה. לאט לאט, השמלות התקצרו, והחלומות הפכו
למטבעות של דולר שגברים משאירים על השידה מבלי להסתכל לך
בעיניים. ככה הסימנים נעלמים, חייט. יום אחד את מתעוררת ומגלה
שהפנים שרוקדות במראה הן של מישהי שאת לא מכירה. את הופכת
לשקופה, עד שרק העוגיות נשארות ממשיות."
הקשבתי לה, והרגשתי איך המילים שלה נתפרות לתוך הזרות שלי.
"הסימנים לא נעלמים," אמרתי לה, וקולי היה נמוך ויציב. "הם רק
משנים צורה. את חושבת שאת שקופה כי העולם הזה מסתכל רק על פני
השטח, אבל בתוך בית הקפה הזה, באור הצהוב הזה, אני רואה את כל
האי שלך. אני רואה את הגאות ואת השפל בתוך העיניים שלך. את לא
שקופה, את פשוט נמצאת בתוך מופע שאף אחד לא טרח למחוא לו
כפיים."
"מופע?" היא צחקה, צחוק קטן ושבור שגרם לאנשים בשולחן הסמוך
להסתכל עלינו. "זה המופע הכי גרוע בעולם. זונה שאוכלת עוגיות
להמתיק בדידות וזר שמדבר על פילוסופיה."
"זה המופע הכי אמיתי שיש," עניתי. "כי בתוך האבסורד הזה, בתוך
הדיאלוג הזה שבין הסוכר למלח, אנחנו מצליחים להרגיש. את יודעת,
בארץ שלי, הכל נראה כמו סרט מלחמה.. למדתי שדווקא כשהכל עומד
להתפרק, צריך להחזיק חזק בפרטים הקטנים. בעוגיה. בחום של הספל.
בבן אדם שיושב מולך ומוכן להקשיב לסיפור על אי רחוק."
היא הניחה את ידה על ידי. היד שלה הייתה חמה עכשיו, לא בגלל
הקפה, אלא בגלל החיים שחזרו לזרום בה. "למה אתה עושה את זה?"
לחשה. "למה לבזבז לילה שלם על מישהי שסימני חייה הולכים
ונעלמים?"
"כי אני חייט," אמרתי וחייכתי, חיוך שהגיע עד לעיניים. "וחייט
טוב לעולם לא נותן לבד להיפרם לגמרי. תמיד יש חוט אחד, חזק
וסמוי, שמחזיק את הכל ביחד. הלילה הזה הוא החוט שלנו. אנחנו
תופרים מחדש את הסימנים שלך, כאן, בדרום העולם."
בחוץ, הרוח של שלהי תמוז המשיכה לנהום, אבל בפנים, בין האדים
והריח של הקפה, האי הרחוק שלה והגבעה הרחוקה שלי נפגשו לרגע
אחד מושלם. לא היינו זרים יותר. היינו שני ניצולים בתוך סירה
של מילים, חותרים יחד כנגד הזרם של השכחה.
הקפה בתחתית הספלים כבר הפך למשקע סמיך וכהה, והאדים על
החלונות החלו לנזול בטיפות ארוכות, כאילו בית הקפה עצמו בכה על
הזמן שחומק. בחוץ, העיר סידני המשיכה בנשימותיה הקרות, רחוקה
ומנוכרת, אבל בתוך הבועה הצהובה שלנו, משהו נרגע.
"הגיע הזמן," היא אמרה בשקט, ולראשונה הלילה, הקול שלה לא רעד.
היא לא אמרה לאן הגיע הזמן, חזרה לפינה, חזרה לבדידות, או אולי
חזרה לעצמה , היא רק ידעה שהרגע המיסטי הזה הגיע לסיומו.
קמנו מהשולחן. כשחצתה את דלת בית הקפה חזרה אל הרחוב, הרוח של
שלהי תמוז הכתה בנו שוב, אבל הפעם היא לא נראתה לי כמו עלבון.
היא נראתה כמו אוויר. פשוט אוויר.
נעמדנו בפתח הסימטה, תחת אותו פנס מחוויר שכעת נראה פחות כמו
גוסס ויותר כמו שומר סף עייף. היא נעמדה מולי, והפעם הכתפיים
שלה היו ישרות. היא לא הייתה צריכה להגיד תודה, והיא לא אמרה.
המילים כבר נאמרו בתוך האדים.
"קחי," אמרתי, והושטתי לה את חבילת העוגיות שנשארה על השולחן
ולקחתי איתי. "למקרה שהלילה יהיה ארוך יותר מהצפוי."
היא לקחה את החבילה, אבל במקום להכניס עוגייה לפה, היא פשוט
החזיקה אותה צמוד ללב. "אתה יודע, חייט," היא לחשה, והפעם
המבטא שלה נשמע לי כמו שיר ולא כמו רעש, "לרגע אחד, כשישבנו
שם, לא הייתי זונה מהאיים. הייתי סתם אישה ששותה קפה עם חבר.
וזה... זה סימן חיים חזק מאוד."
"הסימנים לעולם לא נעלמים באמת," עניתי לה. "הם רק מחכים
למישהו שיקרא אותם בקול רם. הלילה קראנו אחד את השנייה."
היא הנהנה, פנתה לאחור והחלה ללכת במעלה הסימטה. לא הייתה בה
עוד השפיפות של מישהי שנמחצת תחת כובד היבשת. היא הלכה לאט,
בצעדים בטוחים, נבלעת בתוך הערפל הכחלחל של דרום העולם. ראיתי
את הצל שלה מתמזג עם צללי הבניינים, אבל ידעתי שמתחת למעיל
הדק, בתוך הכיס, יש לה מתוק ששייך לה, וזיכרון של תפר אחד חזק
ששום רוח לא תפרום.
נשארתי לעמוד שם עוד רגע, זר בארץ זרה, מקשיב לשקט של סידני.
פתאום הרגשתי שהעיר הזו כבר לא כל כך גדולה עלי. האוקיינוס
שמקיף אותה הוא כבר לא חומה, אלא דרך. הוצאתי את הידיים
מהכיסים, נשמתי את הקור עמוק לתוך הריאות, והרגשתי את הדחף
המוכר הזה, העתיק, שמניע את כל הפליטים והחולמים של
ההיסטוריה.
הסתובבתי והלכתי משם. הדירה הלבנה המתינה בקצה הרחוב, דוממת.
כל צעד על האספלט היה נקישת מחט על בד, תופר בעדינות את הלילה
אל תוך המחשבות שלי. המופע נמשך, והאבסורד נמשך. ואני? אני
הייתי החוט שמושך את הכל יחד, מבלי לדעת איזו דוגמה תיווצר
בסוף.