קול תקתוק מכונת הכתיבה שנשמע מידי יום בשכונה הקטנה אליה
עברנו לגור, היה רעש יוצא דופן ושונה בנוף המקומי, וכזו הייתה
גם אווה השכנה שגרה בדירה שממול.
הנוף המקומי היה שכונת מצוקה רועשת צבעונית וברוכת ילדים בפאתי
העיר.
שכונה של שיכוני רכבת חסרי חן ואופי, שקירותיהם הצהבהבים
מתקלפים וגינותיהם הצחיחות צימחו יבלית ועשב.
חבלי הכביסה שנמתחו בין המרפסות הזעירות היו תמיד עמוסים
לעייפה בשלל כבסים צבעוניים שהתנופפו ברוח אחוזי תזזית וכאילו
ביקשו להשתחרר מכבליהם ולעוף הרחק הרחק משם.
חדרי המדרגות של שיכונים אלה, עם גרמי מדרגות המוזאיקה האפורות
שלהן, היו מוזנחים וקירותיהם מקועקעים בכתובות צבע, כמו היו
דפי ביוגרפיה של רקע סוציואקונומי נמוך שהתעקשו להיכתב חדשות
לבקרים כל אימת שמישהו סייד ומחק אותם.

את אווה פגשתי לראשונה בחדר המדרגות של הבניין שלנו ביום שבו
עברנו לשם, היא ירדה עם אוכל שפיזרה לחתולים ואני עליתי עם
בקבוקי שתיה ועוגיות שקניתי במכולת המקומית בשביל הסבלים שעבדו
בדירה שלנו.

אווה הייתה אישה זעירה עם נוכחות ענקית שהרשימה אותי ממבט
ראשון ואי אפשר היה שלא להתאהב בה. שערה הלבן, שהיה קצר, שיווה
לה מראה נערי ומסגר את פניה היפות בתלתלים גדולים ורכים.
הקמטים שחרשו את פניה הוסיפו לה חן ויופי, וזוג עיניה, אגמים
של טורקיז, שהזמן ותלאות החיים פסחו עליהן, חייכו לעברי בברכת
שלום מאירת פנים.
כבר באותו ערב היא הקישה על דלת ביתנו כשבידה מנחת ברוכים
הבאים, מגש עגול ועליו עוגה ריחנית מכוסה בפעמון רשת מתחרה
לבנה.

"שיהיה לכם חיים מתוק בבית זה חדש", אמרה בחביבות, "ואת לבוא
לבקר תמיד".

וכך למרות חמישים השנים לערך שהפרידו ביננו היא הפכה להיות
חברת נפש שלי. אהבתי את חוכמת החיים שלה ואת ידיעתה הרחבה
בתחומים רבים, אהבתי את התחושה המחבקת שהעניקה לי כל אימת
שנפגשנו, את יכולת ההקשבה וההכלה שלה ואת האופן בו דיברה
ולמרות שהעברית בפיה הייתה שגויה ורצוצה, מעולם לא תיקנתי
אותה, כיבדתי את האופן בו בחרה להשתמש בשפה והיה ברור לי שלא
מתוך בורות, טיפשות או חוסר השכלה דיברה כפי שדיברה.
אווה קראה אותי כספר פתוח, היא ידעה לזהות את הלך הרוח שלי
ולפי זה לנתב את השיחה, היא הצחיקה אותי וסיפרה מאות סיפורים
שחלקם אמיתות וחלקם בדיה, וכשביקרתי בדירתה היא הייתה עורכת
שולחן עם תה ועוגיות במרפסת הקטנה שצפתה על חבלי הכביסה של
הבניין ממול ויחד היינו מנסות לבדות סיפור, לרוב משעשע, על מי
שגר שם כשאנו מלבישות את הדמויות בסיפור בבגדים שהיו תלויים על
החבל.

היא אהבה את השכונה על בנייניה המתקלפים ונהגה לומר שבין
הקירות בשכונה יש יותר חום ואהבה ממה שיש בכל העולם. היא אף
פעם לא שפטה או התנשאה על אף אחד משכניה והתייחסה בכבוד לכולם.
היא הייתה הסבתא של ילדי השכונה, ואם נכנסת לביתה בשעת צהרים
יכולת לראות, לעיתים קרובות, את חלק מילדי השכונה סועדים על
שולחנה.
לא היו לה ילדים או בני משפחה בארץ. הייתה לה רק אחות אחת ושני
אחיינים שחיו בארה"ב, איתם הייתה בעיקר בקשר מכתבים, ויחד עם
זאת תמיד הייתה בה שמחת חיים וקבלת המציאות והגורל כפי שהם:  

"זה קלפים מה אני קבלת בחיים ואני לגיד תודה", הייתה מסכמת
בסוף כל סיפור עצוב ששיתפה איתי.

הביקורים שלי בדירתה הצנועה הקטנה והמצוחצחת, שהייתה ניגוד
משווע למעטפת השיכון שבו גרנו, היו עבורי שער לעולם של תרבות
וידע ונדמו כמו ביקור ביקום אחר.
דירתה טבלה בירק ובמדפים עמוסי ספרים, היא רוהטה ברהיטים
פשוטים משנות השלושים, בעלי קוים נקיים וקלאסיים ובהם פריט
ריהוט אחד שאהבתי במיוחד, סֶקרֶטר - מכתבה עתיקה יפהפייה מעץ
מהגוני ממורק, שנסגרה בדלת בחלקה העליון. כשהייתה סגורה היא
נראתה כשידה לכל דבר, בעלת ארבע מגירות גדולות שידיותיהם עץ
מגולף, אולם כשנפתחה התגלה משטח כתיבה מרהיב עשוי עור ובשוליו
הטבעה בזהב. שתי מגירות קטנטנות מוקמו בשתי הפינות של חלקה
העליון של המכתבה וביניהן שבעה תאים מאונכים, ששימשו לאחסון
מסמכים, ובתוך כל היופי הזה, כתכשיט ייחודי ויקר ערך, ניצבה
ברוב הדר מכונת כתיבה ישנה בצבע טורקיז שאותיות לועזיות טבועות
על מקשיה. למכונת הכתיבה היה כיסוי עור קשיח בצבע קרם, עם ידית
קשיחה בשחור, שהפך אותה למעין מזוודה קטנה וניידת.

"זה מתנה אחות שלי אנוצ'קה שלחתי, בשביל אני כתבת", סיפרה לי
בשפתה המיוחדת כאשר ראיתי את המכתבה ומכונת הכתיבה והתפעלתי
מהן.

בבקרים אהבתי להתעורר לקול תקתוק מכונת הכתיבה הזו שהניס רעשים
אחרים שעלו מהרחוב כשאני מדמיינת את המכתבים והסיפורים שאווה
מלעיטה אותה בהם ואותם תספר לי בביקורי הבא אצלה בעברית השבורה
והרצוצה שלה.

״היום אני כתבת למשפחה שלי באמריקה, יש אותך חברה ואני הרבה
שמח את לגור פה", סיפרה ימים אחדים לאחר שהכרנו.

ובפעם אחרת סיפרה על עבודתה כרוקחת בסניף קופת החולים המקומי
לפני יציאתה לגמלאות:
"אם את צריך משו תרופות את לגיד, אני פרסונל משרד הבריאות לא
צריך עמדת בתור".

ולפעמים הייתה מספרת, כשדוק של עצב מכבה את האור בעיניה, על
איז׳ו בעלה שנפטר, אותו הכירה במחנה המעבר בקפריסין, על החיים
לצידו למרות פערי השפה, שכן היא עלתה מפולין והוא עלה
מבולגריה, ואיך האהבה הגדולה ששרתה ביניהם גישרה על כל מכשול
וקושי ועל הצער כשהלך לעולמו עוד בטרם הספיקו להביא ילדים
לעולם.

"איז'ו למדתי אני הרבה על חיים, ועל אהבה, בגלל זה מתי איז'ו
שלי מת אין יותר אף אחד", הסבירה את היותה ערירית.


שנים עשר שנים נהדרות של חברות מופלאה מיוחדת ויוצאת דופן עם
אווה נפלו בחלקי, כשבשנה האחרונה שבהן היא חלתה ואושפזה
לסירוגין, וגם אז לא אבדו לה השנינות השמחה ותאוות החיים והיא
המשיכה לשאול ולהתעניין בנעשה איתי ובחיים שהיא מחמיצה. אני
הרביתי לבקרה ולסייע במה שניתן, והיא הרבתה לייעץ ולצייד אותי
בחוכמת החיים שלה ובניסיונה הרב, תוך שהיא מציגה אותי כנכדתה
לכל מי שרצה לשמוע.

אווה הורישה לי את הסקרטר היפהפה ואת מכונת הכתיבה שלה כשהלכה
לעולמה. ולשניהם יש מקום של כבוד בביתי ובחיי, למרות שמעולם לא
כתבתי במכונת הכתיבה אפילו אות אחת, אולי בגלל שהטכנולוגיה
השתלטה על הכל, ואולי בגלל שניתן לכתוב בה רק בפולנית, ואולי
דווקא בשל העובדה שאני רוצה לשמר את הסודות והסיפורים שעדיין
טמונים בה ואת טביעות אצבעותיה שעדיין מוטבעים על מקשיה.

היום, כשאווה עולה במחשבתי והגעגוע אליה צורב, אני חוזרת
לשכונה הישנה וצופה במרפסת הזעירה בה רקמנו סיפורים, ואז אני
שומעת את קולה וקול מכונת הכתיבה נישא ברוח הערב ומשתלב בהמולת
השכונה שמסביב.