מדי שבת
לקראת עצירת המסחר והנהי
ריח הים של עיר המוצא
נמהל בריח המוות
ושכחת המינונים
כלאחר יד
כל שבוע
אותה הקרנה איומה
בקולנוע הזעיר
שייסדתי לזכרך
באחורי הכרתי החבולים
את זוהרת וכאובה
כפי שלא היית אף פעם
מתמסרת לעזיבת הגוף
שאיננה מקרית
וגם לא סדורה
אך חיונית
בניסוח המשוואה הפשוטה
חסרת הנעלמים
ומרובת המשתנים
שנעשית בי ולי וממני
כשבאה שעתך
אני מנקה את האבק ממדפיי
ומציב את דיוקנך שוב
ליד מיטתי
כדי שאוכל להעמיד פנים
שאינני רואה אותו
ושלא התקיימת מעולם
בעולמי הדועך
כשאינך באה בערב השבת
אני ממתין לך בדממה
בלי מחאה והשגות
הרי ממילא
תיכנסי דרך החלון
או כניסת הספקים
לכשיבשילו התנאים
ותמצאי לך נתיב
אל הנותרים הבוערים
(בבוקר השבת אני מטגן לחם בחמאה
ומספר לילדיי מעלות ומעללים
והם מבחינים, בלי לומר מילה,
בדיבורי האיטי,
הכושל סוף סוף
כשאני נזכר בך ומחיה אותך
כדי שתחדלי מן המוות
ותראי את הנסים
שאלוהים התיר לי
לאחר לכתך
בעתו ובעטייך
את הרווחים המהירים
שלמדתי לברוא לעצמי
מגיל מוקדם מדי
אני מכלה בלי חרטה
אצל קבלני העפר
המצויים בשפע מתריס
באזור הכפרי השלו
בו אני מסתתר כעת
מפני רודפיי ונמלטי כאחת
את מזונות ילדיי אני אוסֿף
ממיכלי ההשלכה הגדולים
אליהם מטילים סוחרי הירקות
את עודפי השדות
כדי שאוכל לשחת עוד מעות
בעד חומרי שיכוך והימלטות
בלי מרשם ואבחנה
כקודמיי בתפקיד בדיוק
הונאתי לעולם אינה מתגלה באמת
ואני נעשה משוכלל
ומהנה
ומלא כנות מעושה
ושמחה מדומה
בלי להיזקק לצבעי הסוואה
או מנגנוני הטעיה מלאכותיים
בת לוויתי מבחינה במצוקתי
ובשינוי החד בהרגליי המרים
ומציעה שאשקול
מתקפת מנע משולבת
כדי שלא איתפס, שוב,
כשמכנסיי מופשלים
ומבטי ריק
(בלי עתיד
או תקווה
או חלום)
איש טנג׳יר
שכח להסיר
את תליון המזל
ממעילו
איש אגאדיר
ידע להחזיר
את הים התכול
לכיסו
ואתה, איש מהיר,
בן בלי ארץ ועיר
אל ההר עוד תדע
להימלט
בלי מילון
ובלי שיר
במקל ובלי תרמיל
בנעליך הטובות
עוד תתהלך
את חטאיי אני מסתיר
כמו את חסדיי
באור ובקדמת הבמה
כדי שיוכלו להיטמע
ולהפוך בלתי מובחנים
גם אם רבים ותכופים
את נשותיי אני מנשק
כל אחת לפי צורכה
ויכולתה
ועצמת שרירי לשונה
ולבה
את ילדיי אינני מעז לעזוב
הגם שיום אחד
יתוודעו לסיפור האחד
שאינני מוכן לספר
הגם שמת מולידי מוקדם
ומהר
ובעצמה
הרי שגדלתי להיות גם אני
מלח זריז ידיים
חד חושים
ומהיר חמה
חוטא מצוי
עכור וצלול ונאמן
המוכן לגזול את כל נשות העיר
ולמלט אותן אחת אחת
אל חדרי המכונות הישנים
אליהם איש לא בא
אף פעם
ויהי מה
את תלמידותיי המסורות יותר
אני מלמד ללא שיטה ועזרים
בלי להביט בלוח השריגים
או בספר התווים העבה
רק ידיי
וליבי
וכל מה שהוא אני ובי
מוסרים את הידע
ללומדות העזות
המוכנות לעמוד בפינת הכיתה
ולהמתין בגוף בוער
לסוף השיעור
ולתחילתו של אחר
הנשים,
כמו חומרי הריכוך,
פועלים עליי משך מהיר
ואני נותר מר
וכמעט מיותר
בלי הפוגה של ממש
רב מלל, תוקפני וחיוור
מה לי
אם לא תורת סבי
הממתינה לי
בייחוד קודש
עד שאסכים להודות
עד כמה אני זקוק לה
בתורת שה
עקוד ומוזר
יום האמת קרב
ואני מבין שכניעתי
בלתי נמנעת
ידיי יזכו
(סוף סוף)
להיקשר בידי שוביי
(ויהפכו)
אסורות וחפויות
פקיד עלום
יקריא בקול
רשימה כנה
של כל תבוסותיי
בבת אחת
לפי סדרן האמיתי
אחר כך ייסלח לי
ותינתן לי ברירה
ואוכל לטבול בנהר החי
ולהיגאל בלי להתפלל
| 