לשמוע "מה עובר לך בראש באותו רגע?" זה מיותר.
זה כמו לשאול, "מה הגובה של הצבע 'כחול'?" או "מה התכולה של
תיק ריק?" לשתי השאלות הללו אין תשובה כמובן, כי לא קיימת
תכולה לתיק ריק, כמו שלא קיימת התכונה 'גובה' לצבע.
ככה אני מרגיש. ככה אני מרגיש כשבא לי משהו. כאילו השנייה לפני
לא קיימת. כאילו השעון קפץ בשנייה אחת. כאילו השנייה הזו אפילו
לא הייתה קיימת מלכתחילה. הרי ידוע שבדקה יש 59 שניות!
...לפעמים. לפחות בפעמים שאני רוצה לעשות משהו.
כאילו כולם חושבים לפני שהם פועלים, ורק אני לא. ואני לא מרגיש
שיש לי בכלל את הרגע הזה. לשמוע "מה עובר לך בראש באותו רגע".
הרגע הוא הבעיה. ראש יש לי, עוברים בו דברים, אבל הרגע? הרגע
הזה לא קיים.
אני אפילו לא מרגיש שיש לי את החשק לתת דוגמא.
אני אפילו לא מרגיש שיש לי את החשק לנתח את ההתנהגות הזו.
כל דוגמא תגרום לי להיראות כאילו אני סתם בכללי לא אוהב
לחשוב.
כל ניתוח יסתכם בראיות סותרות שיפריכו כל היגיון לכך שאני לא
חושב לפני שאני פועל.
ראיתם את 4 המשפטים האחרונים? כן, אלו שהקדשתי לכל אחד מהם
שורה. עשיתי את זה בכוונה. שימו לב כמה זה דומיננטי בחיי:
ההיגיון אומר שהייתי צריך לרשום קודם את ה"אני אפילו..."
הראשון, לאחר מכן את "כל דוגמא...", אחר כך את ה"אני אפילו..."
השני, ואז לסיים במשפט "כל ניתוח...". במילים אחרות, יותר היה
נכון להחליף את הסדר של שני המשפטים שבאמצע, ואת הראשון
והאחרון להשאיר במקומם. אבל לא. כתבתי את זה בסדר מבולגן. ולא
כי אני אמן גדול, לא כי ניסיתי לעשות פה איזה טריק ספרותי.
כתבתי ככה כי אני אימפולסיבי.
ואולי יש כאלו שיגידו שזה מוגזם. זה לא כזה נורא, אפשר לחשוב
מה ההשלכות של כך - אז הכתיבה שלך קצת יותר בינונית ממה שאתה
יכול. ביג דיל! אתה יכול לערוך כרצונך ובכך לתקן את זה, היום
באמצעות תוכנות תמלול זה קל יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה. וגם
אם לא, אז האם קרה אסון? ובכן, לא קרה שום אסון. עדיין. הבעיה
היא לא 'סיפור-קצר-שאני-כותב-כתרפיה-לנפש-בזמני-החופשי'
שהשתבש.
זה פשוט כאילו יש לי איזה גמד עקשן בראש. כי זה לא שיש לי רצון
לעשות את הדברים הללו כמו הרצון המאוד אמיתי שלי לדפוק עכשיו
סטייק טוב או לזכות בלוטו. אלו דברים שאני באמת רוצה, והיו
משמחים אותי ו/או מועילים לי. זה פשוט היעדר הבחירה הזו, שנדמה
שלכולם יש, ורק לי אין.
שלא לדבר על המבטים המאוכזבים והראשים המתנענעים... "אתה? מכל
האנשים, אתה??? אתה זה שחושב כל הזמן יותר מדי! אתה נראה לנו
תמיד אינטליגנט, אחראי...". חה, מאשימים אותי כאילו אני מחליט
לבצע את הטעות הזו (הערה לעצמי: אולי יום אחד אכתוב גם על זה,
מה הקטע שכולם חושבים שאדם אחראי לכל דבר לא טוב שיוצא ממנו...
אי אפשר להגיד שהאדם אחראי ל־99% מהדברים הרעים שיוצאים
ממנו).
"אולי זה חלק מהיותך בן אדם", פסיכולוג יגיד, ויוסיף ש"אין
אנחנו מושלמים, ואין אנו שווים בתכונותינו, ולך פשוט יש את
התכונה הזו". אולי אחד אחר יגיד שזה מרגיש לי כל כך רע בגלל
אבא שלי שתמיד היה מעיר לי על זה. אולי אדם שלישי יגיד שכבן
אדם אני כמה לאוטונומיה, ורגעים כאלו 'לוקחים' ממני אוטונומיה.
אני הייתי מסתפק בזה, לולא הדבר היה חוזר על עצמו כל כך הרבה
ובועט לי באשכים!
תראו, לכם זה נראה פסיכי להתעכב על זה. דבר ראשון, אינני סופר,
עדיין, והכתיבה היא לנפשי בלבד, אז אתם מוזמנים לעמוד בתור
ולמצוא צלי, אם לא מצא חן בעינכם הנושא. דבר שני, אף אחד מכם
לא חי עם התכונה הזו, ויכול להבין אותי. הכי קרוב לכך, אלו
אנשים שהם אימפולסיביים כי הם לא חושבים, באופן עקבי. אבל מהם
לא מצפים שיחשבו. ממני כן, ובצדק. וכגודל הציפייה כך כגודל
האכזבה.
טוב. בהחלט תיארתי את אחד הדברים הכי מתסכלים בחיים שלי, שלא
מקבלים מקום רציני מספיק, מכל בחינה וזווית אפשרית. תיארתי עד
שבטח יצא לכם מכל חור. והאמת, אני מרגיש מסופק. גירדתי את
הגירוד. האכלתי את המפלצת הזו. הקאתי עד שהתרוקנה לי הקיבה.
מה... מה זה נתן לי? לא, באמת, זה גירד לי לרגע. אבל זה יחזור
יום אחד, וימשיך לגרד. זה לא הסביר כלום. לא הצדיק כלום. לא
פתר כלום. רק בזבז זמן, אולי עצבן, ואולי הצחיק טיפה. וזה נדמה
כאילו אני יכול כל רגע להיקלע לזה מחדש.
אלא, שיש רגע אחד בו אני לא כל כך אימפולסיבי: כתיבה. ולא, אני
לא מסטול. אני מודע לכך ששפכתי את ליבי עכשיו בכתיבה על
אימפולסיביות, באופן אימפולסיבי. אני לא מדבר על כתיבה בתוכנת
תמלול.
אני מדבר על כתיבה עם דף ועט. זה הזמן היחיד שאני מכיר, שבו
אני יכול... שבו אני יכול לא להיחפז ולעשות מה שעולה על רוחי
ישר. כמובן שאני עדיין מעט אימפולסיבי גם אז, ובמיוחד אם
נותנים לי מעט זמן לכתוב (ואז גם הכתב נהיה מכוער מטבע
הדברים). אבל לפחות אז אני מרגיש שהגלגלים רצים במוח לפני שאני
מפיק משהו ממנו. לפחות אז... יש לי את הבחירה. הרגע קיים.

אתגר קרת פעם אמר שצריך לתת כבוד למילה. הוא דימה זאת, בכך
שמכיוון שהוא סובל מאסטמה, ומספר המילים שיש לו לומר בזמן התקף
הוא מוגבל, הוא מכבד את המילה, כדי שבזמן התקף, ידע לזעוק,
במילה הבודדה שהוא יכול להגיד, עם האוויר המועט בריאותיו,
לאמבולנס. לא "הצילו", ובוודאי שלא "היי תשמע רגע אדוני היקר,
סלח לי, אך אני נחנק. התוכל במטותא להזמין אמבולנס?", אלא
"אמבולנס" בלבד.
נשמע נורא נשגב ואצילי... והרי הבעיה אצלי שאין לי כבוד למילה.
זה בטוח. ואולי, אולי אין לי כבוד בכלל, לשום דבר. אם אני לא
מכבד מילים, מדוע שאכבד כל דבר אחר? הרי בטח אני מתעלה
בחשיבותי על המילה!
אבל... אולי מילים הם לא בני אדם. הם לא ישות חיה, או שהייתה
חיה פעם, ולכן לא חייבים לתת לה כבוד. אנחנו רגילים להאניש הרי
כל דבר, וכשמאנישים משהו, בוודאי שנכבד אותו (אלא אם אנחנו
אנשים מזלזלים, או מאמינים בתורת הגזע, וחושבים שיש בעולם
נחותים ונשגבים). למה אני חייב לתת כבוד למילה? אני אדם!
בלעדיי, מילים לא קיימות! בלעדיי, למילים אין משמעות, כי רק
האדם הוא המשתמש במילה, או אפילו מבין שיש דבר כזה 'מילה'!
אז נכון, אני לא גזען, ולא מיזוגן, ולא מפלה אף אדם, ואפילו
מכבד את החי והצומח. אבל, מילים אני לא מכבד. ואולי, שווה לכבד
אותו, אותה, ואפילו - אותי.
ואם אתם מכבדים אותי: שתדעו, שהדרך לכבד אותי, זה לכבד את
המילים האלו, שאתם קוראים עכשיו, שאני הפקתי. לא כי אתם מכבדים
מילים, אלא כי אתם מכבדים את מי שנתן מטרה למילה.
כי אתם, הקוראים, נותנים משמעות למילים שזה עתה כתבתי. אני לא
חייב שתאהבו את מה שכתבתי. מותר לכם לחשוב שמה שכתבתי היה זבל,
חובבני, מתבכיין, וניסיון עלוב לכתוב סיפור.
אבל לפחות תכבדו. אולי מה שכתבתי היה מטופש, אבל אני לא טיפש.