נִכְנַסְתִּי לַמִּקְלַחַת, וּמִפִּנַּת הַתִּקְרָה מֵעַל
הָרְאִי
בּוֹהוֹת בִּי שְׁמוֹנֶה עֵינַיִם חוּמוֹת כֵּהוֹת (כְּמוֹ
שֶׁלִּי).
אַבָּא גַּרְסִיָּה אוֹמֵר שֶׁהָאַצְטֶקִים הֶאֱמִינוּ
שֶׁעַכָּבִישִׁים בְּסוֹף הַחֹרֶף מְסַמְּנִים הִתְחַדְּשׁוּת
וּבָאִים לִשְׁמֹר עַל הַבַּיִת כִּי הֵם יוֹדְעִים לֶאֱרֹג.
אֲנִי מְקַוָּה שֶׁזּוֹ עַכָּבִישָׁה. לֹא נָעִים לַחֲשֹׁב
שֶׁזָּכַר צוֹפֶה בָּךְ נִמְתַּחַת עֵרֻמָּה אֶל הַמַּגֶּבֶת.

כַּמָּה עַכָּבִישׁוֹת עָקַרְתִּי מִבָּתֵּיהֶן, אוֹ
הָרַגְתִּי? אֲנִי תּוֹהָה,
מְרִימָה אֶת מַבָּטִי אֵלֶיהָ, שְׁתֵּינוּ מופְתָּעוֹת זוֹ
מִזּוֹ,
כָּל אַחַת שׁוֹקֶלֶת מָה לַעֲשוֹת: אַרְבָּעָה זוּגוֹת
רַגְלַיִם
מְחַשְּׁבִים אֶת מֶשֶׁךְ הַזִּנּוּק אֶל הַמַּפָּלִים
בְּעִקּוּלֵי גּוּפִי;
שְׁתֵּי רַגְלַיִם מִתְכַּוְּנוֹת לִפְסֹועַ בִּזְהִירוּת
הַחוּצָה
לְהָבִיא מַגֵּב. מַאֲזַן אֵימָה.

אַךְ כָּעֵת זוֹ מִקְלַחַת מְשֻׁתֶּפֶת לִי וְלָהּ.
שְׁתֵּינוּ מִשְׁתַּקְּפוֹת בָּרְאִי.
שְׁתֵּינוּ נְקֵבוֹת.
שְׁתֵּינוּ חוּמוֹת כֵּהוֹת.
אֲנִי מְקַרְצֶפֶת וּמַקְצִיפָה, מַטָּה רֹאשׁ לְאָחוֹר
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
כְּשֶׁהַמְּצִיצָנִית הַשעִרָה מְתוֹפֶפֶת בְּאֶצְבַּע אַחַת
בְּפִנַּת הַתִּקְרָה.
אָז תִּשָּׁאֲרִי לְמַעְלָה וְתִסְתַּכְּלִי, אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת עַצְמִי אוֹמֶרֶת
וּבַמִּלִּים הָאֵלֶּה אֲנַחְנוּ כּוֹרְתוֹת בְּרִית שֶׁל
שָׁלוֹם
עַל הַקַּו הַדַּק וְהָרָטֹב שֶׁבֵּין סַקְרָנוּת לְפַחַד,
שְׁתֵּינוּ רוֹצוֹת לְהָקִים לְעַצְמֵנוּ בַּיִת.