כבר מגיל צעיר הוא לא ידע שלווה.
אימו, שסבלה בעצמה בילדותה, נהגה להטיח את ראשו בקיר מסיבות
פחותות ערך, כמו הפעם ההיא שאיבד את העודף למכולת. לאט לאט הוא
השתנה והפך לפרחח, מתנהג בצורה מציקה ואלימה כלפי אחיו, שסבל
מפיגור שכלי.
יום אחד אימו נכנסה לחדרו והחלה מושכת שוב בשערות ראשו. הוא
הסתובב ובעט לה בפרצוף. באחד הימים שעברו, שנים לאחר מכן,
כשסיפר בבושה גדולה איך התנהג כלפיה, אמר לו ברנארד הנגר, "למה
היא ציפתה? שנים ספגת ממנה אלימות והיא ציפתה שרק תמשיך לספוג
בלי להגיב?" והוא חש פחות נבוך ממעשיו, כי בהקשר של האווירה
שהייתה בבית קשה לצפות ממנו למשהו אחר. וגם הוא ידע שברנארד
הוא טיפוס דוגרי, כנה מאוד, אז אם הוא לא שופט אותו כנראה שיש
לו סיבה פחות להתבייש.

יום אחד אימו חלתה בסרטן. הוא ברח מהבית, כי חש מנוכר כלפיה.
כשחזר היא כבר הייתה קרחת אחרי כימותרפיה. היא עברה ניתוח
להסרת הגידול ובהתחלה נראה שזה הצליח, אבל המנתח פספס חלק קטן
מהגידול, שחזר לחנוק את עמוד השדרה שלה.
כשמתה הוא חש גם קצת עצב, אבל בעיקר הקלה.
ואז הוא עבר לגור אצל סבתא שלו. אמנם היא כמעט מעולם לא הרימה
עליו יד, אבל היא התעללה בנפש שלו. כשאמר לה שהוא חש סלידה
משוק העבודה, היא מהרה לעקוץ אותו ואמרה "אתה אומר ככה בגלל
שיש לך אספרגר!!!"
הוא העדיף כבר את המכות הפיזיות מאימו. לאט לאט נעשה לו יותר
ויותר קשה להקשיב לסבתא שלו והוא התחנן בכתב (כי נהיה לו OCD
בדיבור) שלא תדבר אליו יותר.
בהמשך הוא כבר הפסיק לספוג את העלבונות ממנה ונעשה גם כלפיה
ואלים.
יום אחד אזקו אותו השוטרים ולקחו אותו לתחנת המשטרה. הוא עבר
משם לבית המשפט ומשם לבית החולים לחולי נפש "אברבנאל".

יום אחד המנהלת של דיור "גלים" הגיעה לשם והסבירה לו שאם יעבור
לשם, ידאגו שיישן בלילה ויהיה ער ביום "וגם תהיה עבודה
בקהילה". הוא כמעט סרב, אבל משהו בתוכו אמר לו להסכים. אז הוא
כתב (כי כזכור לכם הוא כבר לא דיבר) שהוא מסכים.
לאט לאט נרפאו הטראומות שלו והוא חזר לדבר. בדיור שלו מאוד
שמחו והביאו לו במבה ושוקולד ענקי של "מילקה".

יום אחד הוא כבר סלח לאמא שלו. זה לקח שנים, אבל היום הוא אוהב
אותה עכשיו שהוא לא צריך להתמודד עם החסרונות שלה ויכול לזכור
לה את הטוב, למשל זה שהיא הפכה אותו, עקב זאת שהיא אהבה את
השפה העברית, לסופר ומשורר.
אבל עדיין הדמות שהוא לא רק אוהב אלא גם מעריץ, זו הדודה שלו.
היא התעקשה שהוא צריך לסלוח לאמא שלו ובינינו, היא צדקה. ככה
הרבה יותר בריא.
לסבתא שלו היה בוקר שהוא התעורר כשהוא סולח לה, אבל זה לא
החזיק מעמד וייקח זמן עד שהוא יסלח לה לגמרי.

בינתיים מנהלי הבית שלו התחלפו. גם את דורון וגם את בת שבע הוא
אהב אהבת נפש, אבל הוא עדיין לא הרגיש בבית.

יום אחד הגיע לדיור הקורונה, בו הוא שהה אחרי שנדבק, גיל
ליידרמן, אז רק מדריך. הוא התעצבן שלא פנקו אותו ואת שותפו
לדיור - ומהר הגיעו לשם פיצה ופשטידת גבינות עם ריקוטה.
כשבת שבע נפצעה, גיל הגיע להחליף אותה "רק באופן זמני" ונשאר
קבוע כאב בית. הוא היה היחידי שהכיל את החרדות והמשאלות שלו
והשני אחרי בת שבע שחיבק אותו.
פעם כשנכנס להתקף חרדה עקב זה שדייר והמדריך שלו לספורט פלשו
לחדר שלו, הוא בא וחיבק אותו מהצד ואמר לו מילים מרגיעות. יותר
לא פלשו לחדר שלו והוא הרגיש בבית.
הוא גם כתב שיר הודיה לגיל:

הוא חיפש כל חייו אחרי בית
למרות שהיה בדיור הוא הרגיש חסר בית
עד שהגיע גיל
אב בית לא רגיל
ומאז גיל הוא לו בית