עוד יום נפתח בלי קול, בלי שום הברה,
כאילו שכחתי להדליק את עצמי,
הגוף קם במקומי, נע בתנועות מוכרות,
ואני מביט בו מרחוק, מביט מבחוץ,
כמו אורח שלא הוזמן אך נשאר,
הרחוב זז ופועם בקצב דופק רגיל,
אנשים חולפים מול פני אל יעדם, ללא כיוון,
ואני ביניהם, צל דק של נוכחות,
שומע מילים מרפרפות על אוזני,
ורואה מראות שאינן אומרות כלום.

יש רגעים שהשם שלי נשמע לי זר,
כאילו נכתב על דלת של מישהו אחר,
והידיים, שלי, כביכול, עושות דברים
שכבר עשיתי אותם אלף פעמים,
אבל אין מי שיזכור את זה באמת.
רוח עוברת דרך ענפי העצים,
והם לא מתנגדים לה, לא מתנגדים.
כנראה שגם בי יש תנועה שכזו,
שלא מבקשת להחזיק, להיאחז,
רק לעבור מבלי להשאיר שום סימן.

זמן נמתח לי כמו חוט שקוף,
ורגעים מתארכים בלי משקל,
אין כאב חד, אין שמחה מלאה,
רק שקט דק ושטוח, שרק מתמשך,
ושהכול קורה בו, אבל לא בי.
ולפעמים, בלי אזהרה,
משהו חוזר להתיישב במקומו,
צבעים מתעבים, והקול מתקרב,
ואני נוגע לרגע בקרקע,
לפני ששוב אני מתרחק.

אין כאן סערות, גם אין דרמות,
רק ריחוק עדין שמכסה הכול,
כמו ערפל שלא בא להסתיר,
רק להנמיך את העולם,
כדי שאוכל לעבור בו בלחש.
כי זמן נמתח לי כמו חוט שקוף,
ורגעים מתארכים בי בלי משקל,
אין פה כאב חד, גם אין בי שמחה,
רק שקט דק ושטוח, מתמיד, מתמשך,
הכול קורה בו, אבל לא קורה בי.

לא.
לא קורה בי.


רוח עוברת דרך ענפי העצים מבלי להשאיר שום סימן,
כך אני עובר ברחוב. ואולי לא?  ...רגעים מתארכים....
https://youtu.be/5EkLe8lj9IQ