הוא חלם להזדקן עם מוניק, הוא חלם להיות בעל יאכטה ולשוט מסביב
לעולם, הוא חלם להיות עצמאי ובעל אמצעים, הוא חלם להיות חופשי
מעול המשכנתא, הוא חלם על בית מלא בצהלות ילדים, הוא חלם שמאור
עיניה של אמו מלי הקשישה ישוב אליה באורח נס והוא יוכל להראות
לה את הים שהיא אוהבת כל כך להריח ולשמוע, והוא חולם לישון כל
לילה כמו כולם, במיטתו לצד מוניק ולהתעורר לצידה בבוקר עם
שרידיו של חלום שחלם.
אבל ניסו הוא נהג מונית. מזה 40 שנה הוא גומע קילומטרים לילות
וימים ארוכים. כאשר מהמושבים האחוריים של המונית הוא שומע את
הדהוד ליבו של העולם, את כאביו צחוקו ובכיו, הוא שואף אדי
אלכוהול של שיכורים מתנודדים, הוא מקשיב לצהלות שמחה של חבורות
צעירים ונבוך למשמע לחשושי אוהבים.
יש לילות שהוא מרגיש לבד כאילו כל העולם ישן ורק הוא ער, ויש
ימים שבהם הוא ער ומרגיש ישן, וכשהוא מגיח בביתו למקלחת קצרה
ותנומה של שעה, אשתו האהובה מוניק מגישה לו מגבת צחורה ורכה,
מותחת את הסדינים במיטתם, מסיטה את הווילונות להחשיך את החדר
ושומרת את שנתו.
וכשהוא מתעורר היא ממתינה לו במטבח הקטן עם צלחת של מרק קובה
מהביל וחיוך מאיר פנים.
מוניק היא אהבתו הגדולה של ניסו. הוא אהב אותה כשראה אותה
לראשונה בשכונת הקטמונים כאשר שניהם היו בני 15, הוא אהב אותה
כאשר רעבו לפת לחם והיא ניקתה חדרי מדרגות למרות מחאותיו שלא
תעשה זאת, והוא אהב אותה אף יותר כאשר התברר שלא יוכלו להביא
ילדים לעולם והבינו שכנראה יהיה להם רק האחד את השניה.
ומוניק - היא אוהבת את ניסו כמו שהיא אוהבת את חייה, וכמו שהיא
אוהבת את הים, וכשהוא יושב מולה ומספר לה על הדמויות שחצו את
הלילה שלו, הלב הגדול שלה כמו עומד לצאת משמלתה אליו, ועיניה
בורקות ובולעות את המילים היוצאות מפיו.
פעם בשבוע מוניק, ניסו ומלי, אמו הקשישה, נוסעים לים, הם
יורדים עם המונית את כל הדרך מירושליים כאשר השמש תלויה בקצוות
המערביים של שער הגיא ומסנוורת ללא רחמים, כשבחלל המונית מתנגן
קולו של אנריקו מסיאס האהוב עליהם. כשהם מגיעים לחוף תל ברוך
בתל אביב השמש השוקעת צובעת את האופק בשלל גוונים כתומים
סגולים ואדמדמים. ניסו מוציא מהרכב ומסדר על החול החם שולחן
ושלושה כסאות מתקפלים, מפה משובצת וסל עם מטעמים שמוניק הכינה
מבעוד מועד, ומוניק אוחזת בעדינות בזרועה של חמותה, מושיבה
אותה על הכסא, מורחת לה קרם הגנה, מסדרת את משקפיה על אפה,
מיישרת לה את כובע הקש, מזנקת למים ונבלעת בקצף הגלים האהובים
והחמימים המערסלים אותה מצד לצד.
ניסו מלטף את כתפה של אמו, משקיף על מוניק ונהנה לראות אותה
קלת משקל, מצחקקת מאושר, וכשהיא יוצאת מהמים היא יפה בעיניו
כמו ביום שראה אותה לראשונה.
הם יושבים מול היום ההולך ונגמר, לוגמים מעט יין, נוגסים אבטיח
עסיסי ומנסים לנחש את סיפור חייהם של האנשים החולפים על פניהם
תוך כדי שהם מתארים למלי את הנראה מסביבם.
וכשהשמש שוקעת ומחשיך ניסו אוסף את הכסאות והשולחן ומעמיס על
הרכב בזמן שמוניק מנערת את כפכפיה של מלי ושוטפת את החול
מרגליה בברזיה שלצד המדרגות ומלווה אותה למושב האחורי של
המונית.
לאחר מכן מוניק שוטפת מגופה את שאריות המלח במקלחות הציבוריות.
היא לובשת את שמלתה הירוקה, זו שצובעת את עיניה באור ירקרק,
מורחת שפתון, אוספת את שערה בסיכה רחבה לאחור, והיא מצטרפת
לניסו ומלי הממתינים לה במונית. משם ניסו יקח אותן לקופת
הסינמה סיטי. הן תקנינה כרטיסים לסרט שמוניק תצפה בו לבד
בחברתה של מלי חמותה תוך שהיא מתארת לה בלחישה את אשר רואות
עיניה.
וניסו יפליג עם המונית שלו לקושש פרנסה נוספת עד שתסתיים הקרנת
הסרט וירגיש שהוא ברנש בר מזל שכל חלומותיו התגשמו.