אדם זקן אחד אמר לי:
"אני זוכר את המראות האלה
חבריי שנספו בשואה
יקירי-לבי הלוהט בדמעה
נספו באש הנאצים הצולבת והאיומה
המעוורת ראייה לאה
ומזרימה חשמל כצרימה
בתוך צחנת העשן החמה
והיהודים קטנים וחסרי אונים
מתחננים לצאת מבין הסורגים האימתניים
והמראות והקולות חוזרים בי במהלומה
כהבהובים מתמונות מצלמה
עם בזק היסטורי כעין נץ אדומה"

היום
אותם זקנים נכי חוכמה
יושבים בבניין כבד מבטון ומלא דממה
יודעים הרבה על המציאות והחיים
חושבים על משמעות הצער והמוות האנושיים
והדורות נמשכים לאט בשתיקה מרעימה