שי ישב במונית וחיכה שיבואו נוסעים. השעה הייתה שתים עשרה
בצהריים, והיה חם בחוץ. לא היו כמעט מכוניות ואנשים. הוא הדליק
מזגן וניסה לשמוע מוזיקה.
כעבור כעשרים דקות, ראה איש מתקרב אליו. שי ראה שהאיש נראה
רציני וטרוד ומתקדם אליו בצעדים בטוחים ובגב זקוף. תחושה מוזרה
של גאווה נוצרה לרגע בשי. כשהאיש הגיע, שי פתח את דלת המונית.
"לאן רוצה אדוני?" שאל. "רעננה, אם אפשר", אמר האיש בקול מנסר.
"היכנס", אמר שי.
האיש נכנס והתיישב על כורסה נעימה. "אני אף פעם לא שוכח לשים
חגורה", אמר, ושם חגורה על עצמו. הם נסעו כעשרים דקות ושתקו.
"מה דעתך על המוזיקה?" שאל פתאום שי. "יופי", אמר האיש. שי
סובב אליו את ראשו בסקרנות ושאל "מה שמך?"
"עמית", אמר האיש.
"ומה אתה עושה?"
"אני מחסנאי".
שי התעניין ושאל, "מה עושה מחסנאי?"
התגלגלה שיחה. עמית סיפר לשי איך הוא מרים סחורות כבדות כל יום
ומסדר אותן יפה יפה במקומותיהן. במחסן שלו יש סחורות מגוונות
מאוד. שי אמר שאם יש כל כך הרבה סוגי סחורה, זאת בוודאי עבודה
מעניינת. "אפשר להגיד", אמר עמית, "אני חוזר הביתה מסופק מיום
העבודה". שי שמע בדברי עמית ובקולו, שהעבודה מקשה עליו. לא
פשוט להרים סחורות כבדות כל יום. הוא שאל את האיש אם יש לו
לפעמים כאבי גב מזה. האיש נאנח והודה שכן. שי הביט בו פתאום
בחמלה וחשב על כך, שהוא מגלה את הצד האנושי שבעצמו. "אבל יש
סיפוק אחר כך כשרואים שהכול מסודר יפה על הכונניות", אמר עמית.
כשעמית יצא, חשב שי: "אם יש שמחה אחרי העבודה, אולי זה העיקר
והמאמץ כדאי".

אחר כך הגיע איש לבוש בחליפה שחורה מסודרת ועבה ועניבה לבנה
גדולה שנראה כזוהרת מרוב שהיא מגוהצת יפה. בידו החזיק מזוודה
שחורה עם כפתורים בצבע זהוב. שי פתח את הדלת במחוות כבוד והורה
לאיש בתנועת יד לשבת לצדו. הוא ביקש לנסוע לתל אביב. "אין
בעיה, אדון", אמר שי. "אני צריך להגיע בהקדם למשרד שלי שם",
אמר האיש, "יש לי המון עבודה. אני עורך דין. אגב, נעים מאוד:
איתי".
"ספר לי על העבודה שלך", אמר שי. "אותה עבודה שחורה כל יום",
אמר איתי בחיוך מסתורי ומפתה, "טלפונים, מסמכים, מחשב וכולי".

"באלו סוגי עבירות אתה מטפל?" שאל שי. "בעיקר עבירות נזיקין",
אמר איתי, "לא מזמן קרס בית ונפצעו כמה אנשים".
"בוודאי קשה לשמוע על מקרה כזה", אמר שי.
"כל הזמן יש דברים כאלה", אמר איתי, "אני מרגיש אחראי לשמירת
המוסר והצדק בחברה כשאני מגן על הנפגעים".
"חשוב מאוד", אמר שי.

כשהגיע הערב, שיער שי שלא יהיו כבר הרבה נוסעים בשעה כזאת.
להפתעתו, התקרב בצעדים קלילים למונית איש שנראה מוזר קצת אבל
לבוש יפה וססגוני. מיד אחרי שהתיישב, שאל אותו שי לשמו
ולמקצועו. האיש פטפט מיד ללא הפסקה, הציג את עצמו כאבנר שוורץ
וסיפר לשי שהוא סופר ואמן, כותב על כל מה שבא לו בדמיון באותו
רגע, וכמה זה מפתח אותו לרעיונות חדשים. "כמו מעיין נובע", חשב
שי. כשהאיש יצא, הצטער שי.

שי ישב לבד במונית וחשב. כמה העולם מעניין, הוא רוצה לצאת
ולראות עולם, את אירופה הגדולה, את ארצות הים התיכון המלאות
אמנות מעניינת ברמה, את האנשים השונים מכל העולם, אולי אף
מארצות אקזוטיות כמו הוואי. אבל אין לו כסף לכל כך הרבה
נסיעות. הוא ניער את בגדיו וחזר הביתה.
כשהגיע לדלת, חיכתה לו מחוץ לה אשתו עדינה. הוא ראה פתאום כמה
היא יפה ונראית צעירה ורעננה. אפילו לבושהּ ושמלתה התפוחה
והאוורירית יפים. היא נראתה לו פתאום כאגדה, והבין כמה מזל יש
לו שהוא חי אתה. הם נכנסו לבית ואכלו ארוחת ערב, אחר כך ראו
קצת טלוויזיה והלכו לישון, עייפים. שי חשב על זה שהוא לא צריך
לראות עולם, יש לו אישה נהדרת שהוא הכי אוהב והיא בשבילו עולם
ומלואו. הוא התפנק עליה ונרדם. לילה טוב.