עם תחילתו של חודש ניסן
אני מהדק את אזיק הרגל
ומיטיב את צווארון מדיי
בתורת הכנות אחרונות
למסדר אסירים האחרון
בו אידרש להתייצב
נחיריי יבשים
אדומים ומלאי אבן
חולצתי לבנה מדי
ונעליי גסות ופרומות
בני חובש את כיפת הפחד לראשי
ומפציר בי לשיר
את הים שנקרע למען אבות
שאינם אבותינו אחר הכול
אני מסביר לו
את משה ואהרון
והפה הכבד
שניתנה לו רפואה
בערב הפסח הזה
את לא תשאירי את הצלחת
מעל ראש בנך
הכופר העזוב שנותר
למנות את המכות
על הים
ועל האדמה החרבה
לא הערב
ולא כאן
לא עלינו
ואין מי יעננו
את, בתור פורעת החוק הנצחית שהיית,
ידעת להישאר חופשיה
גם כשהיית שפחה מותרת
ששכרה שולם תמיגד באיחור
ובמשורה
ובלי הוקרה
כמה חודשים מהירים
אחרי שסיימתי להעמיד פני תלמיד
מצאתי כפר ובו מקלט
לילדים מסוגי
בו נתבקשתי
להדריך ולחנך ולאהוב
ולהחזיק חזק מדי
את בני מעמדי הצעירים
הייתי גם אני ילד רך
שפציעותיו ברורות ועמוקות
ואמרו לי להציב גבולות
ברוגע ובתבונה
בלי חגורה או זרוע נטויה
ניסיתי בכל כוחי
לאהוב את היתומים הללו
כמה שהייתי יכול
והיו בהם כאלה
שהתמסרו לי
למרות כנפיי השבורות
ומקורי המעוקל
שם למדתי
לראשונה ולאחרונה
מה אני
ומהיכן הגעתי
ועד היכן נמתח גבולי
הגמיש ממילא
את היית לי תמונה
עזת צבע ולב
שעד היום חיה הי
למרות הזמן
ומאורעותיי הרבים
באותה שנת כאב ויופי
של התפרצות ראשונה
היה בך כוח מועט
ואיברים חלושים
אך ידעת לכתוב ולקרוא
ולהנחות אותי
אל הכתבים שלא חיפשתי
במרתפים של הספר הציבורי
כשמתת הנחתי מחברת
בבור בו הוטמנת
ואלה שיריי הראשונים
שהסכמת לקרוא
ואהבת
עד בלי קץ
אהבתי אותך
והיית לי אם מזדמנת
ויועצת ספרותית
ומורת נבוכים
שהחזיקה בידי
ולימדה אותה לרקוד
בין השורות
בערב מועד חול שליו ומכחיל
סופגת
עיר ההר בה גדלתי
פגזים ונפלים
הנותנים בה סימנים
ומן ההריסות והאבק
זועקת ילדותי בלי מורא
ושיניים
שאין בה פחד
שכבר הושמדו תשתיות הגרילה
שטיפחתי כל חיי
במקום לזכות בגביעים ותעודות
אני צועק בשמחה
כשהבניין בו גדלתי
טוב ורע ובלתי עציר
קורס אל יסודו
בדממה מאובקת ודם
לכל כוחותיי
שלום
ֿואם יעלה בידי
לשרוד את גלי ההדף
ומראות הזוועה
את ייסוריי הכניעה
וגילויי החיבה
אוכל להעיד על מה שראיתי ושמעתי
בשמיים ועל הארץ
ובין ההבזקים
(הוריתי לפקודיי
על דחיית כל הצעות נסיגה
והכרזות כניעה
מצד אויבינו
ההולכים ומתרבים
בהיעדר הסדרה ראויה
של מנגנוני שינה וחלימה
אני מתמכר לפעולות מהירות
של קריאה שעיקרה כדי לשכוח
את מה שכבר לא ישמש אותי
הגם שמוטב שארד על ברכיי
ואודה בלי לבוש
בתבוסה מוחלטת
בבטן מלאה
שלל מוות מרושל
שיעכיר עוד יותר
את מימי העומדים
בין הים לתעלה
רופאי האישי
מסרב לקרוא את מדדיי
ומציע שאתקין לעצמי
ארוחות ראויות
שיאריכו את שהייתי
בתא הנאה שקיבלתי
אני מסביר לו
שאני מזין את עצמי
ֿאבקות וירק חי ונתחים נאים
בלי שליטה או תכנון
ושאני מוכן למות מוקדם
בלי תהילה או מעמד או אחוזה
ושכל נשותיי יידעו
בבוא יומי המפואר
לבוז לי ולערוג
לברך על סופי
וליבב בחשיכה
ביציאה ממתקן האחזקה
אני פוגש באדם
שהכיתי לפני אשתו
בימיי הנוראים
הוא רועד ומחוויר
ושומט את תיקו
תוך מנוסה מהירה
שאינני טורח לעצור.
אני נמלט משם אל מרכבתי
משיג אותו בנקל
ומשליך את תיקו דרך החלון
אני מגביר את מהירותי
ואת נעילת הלסתות
עד ששיניי מנגנות
וסכר השכחה נפרץ
מפליי הגדולים שועטים לעברי
בוערים
דוהרים
אחרים
בעוד המלחמה
מתגברת ומתעצמת
מעל ראשי
מוצאת אותי
בלי הכנה או רצון
אהבת אישה תמה
שכבר ויתרתי על האפשרות
שתוענק לי בימי חיי
היא מופיעה בחלומותיי
ימים אחדים לפני שאני מעז
לכתוב לה מילים
המוצאות את הדרך
אל עומק ארמונה
היא מגלה לי את אהבתה
בכאב וייסורים
מהולים בעונג חי
ואלוהים מביט בנו
בלי חמלה או זעם
ומתיר לנו
לראות ולא לגעת
כדי שנוכל, בבוא העת,
לֿגעת בלי לראות
אני מבקש ממנה
שתסייע לי לחרוט את עורי
והיא מוצאת לי מכשיר קוים
ודיו נקיה
ומחט יפה
(את בשרי
יאכלו הציפורים
עם הכתובות והאיורים
לשובע)
בשעותיי היפות
אני כלי נאה
מוליך למחצה
קל נשיאה ובעל נפח
נטול גינונים
ורב מעללים ומזימות
בשעות האחרות
אינני אני
כי אם השד הפרוע
היודע להכות באויביו
ובאוהביו התמימים מדי
באותה אמונה רעה
(שעוני ומחוגיי
אף הם הושחתו
ואני נעשה מהיר מדי
ומשיחי מדי בכתיבה
ומבוהל למדי כשאני
מודה בכשליי
ומה רבה הונאתי
והנאתי
המילה הראשונה
שתלמידיי מקבלים ממני
בשיעורם הראשון
היא תמיד אותה מילה
שכנפיה יש בהן מום
ומקורה מעוקל ונאה
הם לומדים את שמה
ואיך לנהוג כמותה
בחשאיות השמורה
לאלה שניצודים
בידי יצורים קהים
שיש בהם עצמה ריקה
כל ימי חיי אני ממתין
מחוץ לכלוב בו הניחו אותי
ומבטיח לעצמי
אם לא לאחרים
שלעולם לא אשוב אליו
ושהנה, מייד,
אפרוש את כנפיי הבלויות | 