היינו נפרדים בתחתית גרם המדרגות, חיבוקים ארוכים בחשיכת
האורות, והיינו מחליפים מבטים שהציתו את התאוות הליליות
החבויות, אבל לא הספיקו להחזיק את הימים והמציאות.
והיינו בביקתה לא שלנו, מוקפים ביערות קסומים, והרגשנו חום
מעטף אותנו, ויצרנו עולמות מלאים.
ולא הספיק לי, ומחשבות שלא יכולתי לעצור, וכאב שהנחתי בצד,
וברחתי מהכל.
והורדתי את העול, והנחתי את כובד המשא, וחיפשתי רוגע מוחלט
באיים בודדים, והשלמתי עם עצמי.
וכשהלכנו בבוץ שלובי ידיים, והתחבקנו לצלילי שירים שמתנגנים
בלילות קרירים, ביקשת ממני לספר. ואמרתי לך שזה לא מעניין, אלו
רק תמונות מנופצות, פסיפס שבור וחרכים לעולמות אבודים. עדיף
שתספרי לי את, תספרי לי את, ואני אוסיף אותך למילים.