זה התחיל בשבת ירושלמית מהסוג שגורם לעיר להיראות כמו מוצג
מוזיאוני ששכחו לנעול, אקווריום ענק מלא באנשים שמתעקשים לחיות
בתוך ההיסטוריה. העיר העתיקה חיכתה לי עם רחובותיה הצרים, האבן
החלקה כאילו משחו אותה בשמן זית, והריחות הקבועים של לחם טרי,
קטורת ומעט אבק של זכרונות.
פתאום נשמעה אזעקה. אחרי כמה שניות נשמע יירוט מרחוק, סוג של
נקישה עמומה על דלת השמיים שאף אחד לא פותח. לא הרגשתי פחד, רק
סוג של חוסר נוחות מיותרת, כאילו הטילים הם אורחים לא קרואים
שהגיעו לארוחת שבת בלי להביא יין.
והנה, באמצע המדרכה, פגשתי בו.
הוא היה גבוה, עם שיער פרוע. הייתה לו סיגריה ביד שנראתה כאילו
היא דולקת מכוח האינרציה, והוא עמד שם בתוך עולם של צבעי אדמה,
כמו פריים מתוך סרט חדש בצבעי וינטז' של קפה דהוי. הוא היה
יחף, והאופן שבו רגליו נגעו באבן נתן לו מראה של מישהו שמגיע
מעולם אחר.
הוא הביט בי במבטא רוסי כבד שגרם לכל מילה להישמע כאילו קרה לה
עיקול בתוך הזמן, והוא אמר: "אָנִי מַמְשִׁייכְךָ," הוא אמר,
"אֲנִי מְחַלֵיל בְּשַׁבָּת, כּוּסְאֶמֶק." אתה מה? שאלתי
לא חיכיתי אפילו שנייה. הוא הוציא חליל חלוד מהמעיל והחל לנשוף
לתוכו, ויצר צלילים מעוותים, דחוסים, כאילו המנגינה היא פשע
בפני עצמו. "אני מַמְשִׁייכְךָ," הוא המשיך בקול רועד קלות,
"אני מחלל בשבת," כאילו הוא אומר לי שזה תואר אקדמי או מחלה
כרונית.
הוא צעד לידי והתחיל לדבר על אמא שלו. "אִימָא שֶׁלִּי הָיְתָה
אִשָּׁה זֶבֶל, לֹא יָדְעָה לִצְחוֹק, רַק לְהָפֵר חוּקִים.
הִיא לִימְדָה אוֹתִי לַעֲשוֹת דְּבָרִים אֲסוּרִים." הוא אמר,
"הִיא חָשְׁבָה שֶׁלַּעֲשוֹת חִיּוּךְ זֶה בִּזְבּוּז שֶׁל
שְׁרִירֵי פָּנִים, בְּלַאד".
כשהגענו לרחבה קטנה ליד הדוכנים הסגורים, הוא עצר פתאום: "אני
רוצה להיות סטנד-אפיסט," הוא אמר והצביע על ספסל עץ ישן שהיה
מונח בפינה. לפני שהספקתי להגיב, הוא קפץ על הספסל בקלילות
וכמעט מעד. ‫"אִכְפַּת לְךָ לִהְיוֹת הַקָּהָל שֶׁלִּי,
מוֹתֶק? אָנִי חַיָּיב לְהִתְאַמֵּן עַל הַחֹומֶר,
בֶּן-זוֹנָה."‬
עמדתי שם, מול הבחור הגבוה, עם החליל והסיגריה, בתוך שבת
שרועדת מאזעקות, והנהנתי. הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו עולה
עכשיו על הבמה בקיסריה, וחייך חיוך שרמז על כאב ישן.
"אָז הַחַיִּים," הוא פתח, מתנודד על הספסל כמו ליצן ששכח איך
ללכת ישר, "מָה הַקֶּטַע הַזֶּה, כּוּסְאֶמֶק? זֶה כְּמוֹ
לִקְנוֹת מְכוֹנַת כְּבִיסָה בְּבּוּכְתּוֹת שֶׁל כֶּסֶף, רַק
כְּדֵי לְגַלּוֹת שֶׁכָּל הַתַּפְקִיד שֶׁלָּהּ זֶה לְסוֹבֵב
אֶת הַחֲרָא שֶׁלְּךָ בְּמַעְגָּלִים עִם חֹומְרֵי נִיקּוּי
שֶׁעוֹלִים יָקָר. אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מִתְנַקֶּה, אֲבָל
אַתָּה רַק מְשַׁמֵּר אֶת הַלִּכְלוּךְ בְּתוֹךְ זְמַן עָגוֹל,
בֶּן-זוֹנָה. וְאָז, בַּסּוֹף? הִיא דּוֹפֶקֶת אוֹתְךָ,
הַמְּכוֹנָה הַזֹּאת, מַפְסִיקָה לַעֲבוֹד וּמַשְׁאִירָה
אוֹתְךָ עִם עֲרֵימָה שֶׁל גַּרְבַּיִים בּוֹדְדִים
וּרְטוּבִים. זֶה הַקִּיּוּם, יָא-וַוְורָאדִי, לְהִישָּׁאֵר
עִם גֶּרֶב אַחַת בְּיָד, בְּלִי בֶּן-זוּג, בְּעוֹלָם
שֶׁכּוּלוֹ רְטִיבוּת."
הוא הוריד את החליל והביט בי ברצינות תהומית.
וְאִמָּא שֶׁלִּי, הַזּוֹנָה? הִיא תָּמִיד אָמְרָה לִי,
וְלָדִימִיר, כֵּן אָנִי אוֹמֵר לְךָ בְּמִבְטָא רוּסִי
כָּבֵד, בֶּן-זוֹנָה, הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ חוֹלוֹדֶץ (רֶגֶל
קְרוּשָׁה). אַתָּה מִסְתַּכֵּל עַל זֶה מִלְמַעְלָה, זֶה
רוֹטֵט, זֶה אֲפַרְפַּר, זֶה נִרְאֶה כְּאִילּוּ יֵשׁ שָׁם
הַבְטָחָה לְאוֹשֶׁר, אֲבָל כְּשֶׁאַתָּה דּוֹפֵק מַזְלֵג,
כּוּסְאֶמֶק, אַתָּה מְגַלֶּה שֶׁזֶּה בְּעִיקָּר סְחוּס,
שׁוּמָּן קַר וְהַרְבֵּה עֲבוֹדָה קָשָׁה בִּשְׁבִיל טַעַם
שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְרַגֵּל אֵלָיו. הִיא הָיְתָה
אוֹפְּטִימִיסְטִית, הַחֲרָא הַזֹּאת. הִיא גַּם אָמְרָה לִי,
כְּשֶׁאַתָּה מֵת אַתָּה מַגִּיעַ לְמָקוֹם בְּלִי אֲזְעָקוֹת,
רַק שֶׁקֶט, בְּלַאד. אָנִי אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁזֶּה נִשְׁמָע
לִי כְּמוֹ סְנִיף שֶׁל בִּיטּוּחַ לְאוּמִּי בְּיוֹם
חֲמִישִׁי, אֲבָל הִיא הָיְתָה סְתוּמָה וְלֹא הֵבִינָה אֶת
הַבְּדִיחָה.
הוא לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו.
"וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה אַבְּסוּרְד הֲכִי גָּדוֹל,
כּוּסְאֶמֶק?" הוא המשיך במבטא רוסי כבד, "אֲנַחְנוּ
פּוֹחֲדִים מֵהַמָּוֶות, בְּלַאד, אֲבָל אֲנַחְנוּ חַיִּים
בְּתוֹךְ מְדִינָה שֶׁבָּהּ הָרִינְגְטוֹן הַלְּאוּמִּי הוּא
אֲזְעָקָה, בֶּן-זוֹנָה. זֶה כְּמוֹ לָגוּר בְּתוֹךְ סִיר
לַחַץ שֶׁמִּישְׁהוּ סְתוּם-עַיִן שָׁכַח עַל הַגַּז
וּלְנַסּוֹת לִקְרוֹא שִׁירָה, יָא-וַוְורָאדִי. אִמָּא
שֶׁלִּי, הַחֲרָא הַזֹּאת, אָהֲבָה שִׁירָה. הִיא אָהֲבָה אֶת
הַשִּׁיר הַהוּא עַל הַיֶּלֶד שֶׁרָץ בַּמֶּרְחָבִים
הַפְּתוּחִים. אָנִי אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁהִיא בֶּטַח
מִתְכַּוֶּונֶת לַיֶּלֶד הַמִּסְכֵּן שֶׁרָץ לַמִּקְלָט
בָּטוּחַ לִפְנֵי שֶׁיִּפּוֹל עָלָיו טִיל מְזוּיָּין, אֲבָל
גַּם אֶת זֶה הִיא לֹא הֵבִינָה, הַסְּתוּמָה."
עמדתי שם, מקשיב למונולוג שלו, מרגיש איך ההומור השחור שלו
נדבק לאבנים של העיר העתיקה. "אָז הַשַּׁבָּת," הוּא
הִמְשִׁיךְ, "יוֹם מְנוּחָה, כּוּסְאֶמֶק. זֶה כְּמוֹ
לְהַגִּיד לְנִידּוֹן לַמָּוֶות שֶׁהוּא יָכוֹל לָקַחַת
חוֹפֶשׁ שֶׁל חָמֵשׁ דַּקּוֹת מֵהַכִּיסֵּא הַחַשְׁמַלִּי,
בֶּן-זוֹנָה, כְּדֵי לִנְשׁוֹם קְצָת אֲווִיר מְזוּיָּין.
אֲנַחְנוּ נָחִים מֵהַחַיִּים הָאֵלּוּ, בְּלַאד, כְּדֵי
שֶׁנּוּכַל לַחְזוֹר אֲלֵיהֶם בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּלְהַמְשִׁיךְ
לְסוֹבֵב אֶת הַחֲרָא בְּמַעְגָּלִים, הַסְּתוּמִים
הָאֵלּוּ."
הוא הסתכל סביב על הרחבה הריקה, בֶּן-זוֹנָה. "וְאֵיפֹה
הַקָּהָל שֶׁלִּי, כּוּסְאֶמֶק?" הוּא אָמַר. "בֶּטַח כּוּלָּם
בַּמִּקְלָטִים, צוֹחֲקִים מֵהַבְּדִיחוֹת הַמְּזוּיָּינוֹת
שֶׁל פִּיקּוּד הָעוֹרֶף, בְּלַאד. אֲבָל הִנֵּה, יֵשׁ לִי
אוֹתְךָ. אֶחָד. זֶה מַסְפִּיק. זֶה יָדוּעַ שֶׁבְּכָל מוֹפָע
סְטֶנְד-אַפּ יֵשׁ לְפָחוֹת בֶּן אָדָם אֶחָד שֶׁמְּשַׁלֵּם
כְּדֵי לֹא לִצְחוֹק, הַחֲרָא הַזֶּה."
הוא ירד מהספסל. הוא הסתכל על הסיגריה הדולקת, ואז על כף הרגל
החשופה והמלוכלכת שלו, כאילו הוא שוקל לבדוק מי מהן יותר עמידה
לאש. בסוף הוא פשוט כיבה את הסיגריה בלחיצה איטית על האבן הקרה
של המדרכה, כאילו הוא מנסה להחתים את העיר העתיקה בחותמת רשמית
של ייאוש. הוא חייך אלי, חיוך של מישהו ששכח מזמן איך מרגיש
חום, ואמר: 'הָאֲבָנִים הָאֵלּוּ רָאוּ כְּבָר חוּרְבַּן
הַבַּיִת, כּוּסְאֶמֶק, סִיגַרְיָה אַחַת שֶׁל וְלָדִימִיר לֹא
תָּזִיז לָהֶן, בֶּן-זוֹנָה'. וְחִיֵּיךְ אֵלַי, הַחֲרָא
הַזֶּה. 'טוֹב, בְּלַאד, זֶה הָיָה חִימּוּם טוֹב. עַכְשָׁיו
אָנִי הוֹלֵךְ לְנַסּוֹת אֶת הַחֹומֶר הַמְּזוּיָּין שֶׁלִּי
עַל כַּמָּה תַּיָּירִים סְתוּמִים שֶׁאִיבְּדוּ אֶת
הַדֶּרֶךְ'.
המשכנו ללכת. הוא המשיך לחלל ולספר על העולם, ואני חשבתי על זה
שהכל , הסיגריה, החליל, האזעקות והשבת, מסתובב סביב אותו רגע
קטן של אי סדר שהופך למשהו כמעט קומי. "צדקה?" הוא שאל פתאום.
"היום שבת," עניתי, "אני לא מסתובב עם כסף בכיס."
הוא הנהן כאילו זה לא ממש משנה, ואז לקח פנייה פתאומית לתוך
סמטה ונעלם. חשבתי שזה נגמר, שהקהל התפזר וההופעה בוטלה.
שעתיים לאחר מכן בדרך חזרה, כשכבר שכחתי מולדימיר  והייתי עסוק
בניסיון להבין למה אבן ירושלמית מסוימת נראית לי מוכרת, שמעתי
מישהו שורק לי. הסתובבתי. הוא עמד שם, אבל הפעם הוא היה
בתחפושת מלאה של ליצן. אף אדום מפלסטיק, נעליים ענקיות שכל צעד
שלהן נשמע כמו חריקה של ציר ישן, וחיוך רחב מדי שמצויר על
הפנים שלו בצבעי שמן זולים.
"אַתָּה הַקָּהָל שֶׁלִּי שׁוּב, בֶּן-זוֹנָה!" הוּא אָמַר,
"הַפַּעַם זֶה בְּלִי פִילוֹסוֹפְיָה מְזוּיֶּינֶת, רַק
בִּידּוּר טָהוֹר, בְּלַאד."
הוא מנסה להטוטים, כמעט נופל מהמדרכה וצורח ואז הוא עובר
לדיבור הפילוסופי העקום שלו:
"מוּגָן-אַפִּיסְט!" (כמו סטנד-אפיסט)
" "וְלָדִימִיר, אַתָּה
знаешь (זְנָאיֶיש)...
כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשים בַּחַיִּים הַחֲרָא הָאֵלּוּ,
זֶה כְּמוֹ לְנַסּוֹת לְהַכְנִיס חֲתוּל רְחוֹב עַצְבָּנִי
לְתוֹךְ אָרוֹן יָבֵשׁ, כּוּסְאֶמֶק. וְאַתָּה מְחַכֶּה,
עוֹמֵד בַּחוֹשֶׁךְ כְּמוֹ דֶּבִּיל, מְחַכֶּה שֶׁהוּא יִבְחַר
אִם לְהִילָּחֵם בְּךָ וְלִשרוֹט לְךָ אֶת הַפָּנִים
הַמְּכוֹעָרוֹת שֶׁלְּךָ, אוֹ פָּשׁוּט לִישׁוֹן אִיתְּךָ
בְּתוֹךְ הָרִיק הַמְּזוּיָּין הַזֶּה."
"וְהַפַּחַד מֵהַמָּוֶות? נוּ, בֶּאֱמֶת, בְּלַאד. הוּא
כְּאִילּוּ בְּדִיחָה שֶׁאַף אֶחָד לֹא צוֹחֵק מִמֶּנָּה, כִּי
אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּתוֹךְ מְדִינָה שֶׁבָּהּ הָרִינְגְטוֹן
הַלְּאוּמִּי הוּא אֲזְעָקָה, יָא-וַוְורָאדִי! וַאֲנִי? אֲנִי
יָחֵף, בֶּן-זוֹנָה. וַאֲנִי מְחַלֵיל בְּשַׁבָּת. וַאֲנִי
מְצַיֵּיר אַבְּסוּרְדִיּוּת בָּאֲווִיר עִם חָלִיל חָלוּד,
וְהָעִיר הָעַתִּיקָה הַזֹּאת הִיא בָּמָה מְלוּכְלֶכֶת,
וְהָאֲבָנִים שֶׁמִּסָּבִיב, הֵם הַצּוֹפִים הַשְּׁקֵטִים
וְהַסְּתוּמִים שֶׁלָּנוּ."
"אָנִי הַקָּהָל הַיָּחִיד שֶׁמְּסוּגָּל לְהָבִין שֶׁהַכֹּל
זֶה מוֹפָע חֲרָא אֶחָד רָצִיף, שֶׁאֵין לוֹ הַפְסָקָה
לְפִיפִּי אֲפִילּוּ. כָּל צְחוֹק שֶׁלִּי הוּא מִבְחָן
קִיּוּמִי: אַתָּה עוֹמֵד בְּזֶה, אוֹ שֶׁאַתָּה לֹא, בְּלַאד?
אֲבָל זֶה לֹא מְשַׁנֶּה, כִּי אָנִי פֹּה! אָנִי מַרְאֶה לְךָ
אֶת כָּל הַשִּׁיגָּעוֹן. אָנִי צוֹחֵק כְּמוֹ חַיָּה
פְּרָאִית, וְאָנִי מְחַלֵיל, וּמְגַלֶּה לְךָ שֶׁאֲפִילוּ
עוֹלָם הֲכִי רְצִינִי הוּא בֶּאֱמֶת מוֹסָד לְחוֹלֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין לוֹ מְנַהֵל, כּוּסְאֶמֶק עָרָס."
"אָנִי מַמְשִׁייכְךָ לְחִידוֹת חֲדָשׁוֹת. כָּל רְחוֹב הוּא
בָּמָה, וְכָל סַפְסָל הוּא מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנִי בּוֹדֵק אִם
אַתָּה צוֹחֵק אִיתִּי אוֹ שֶׁאַתָּה פָּשׁוּט נִרְדָּם
מֵהַיֵּיאוּשׁ הַמְּסָרִיחַ הַזֶּה. כָּל מִילָּה שֶׁלִּי,
בַּמִּבְטָא הַכָּבֵד וְהֶעָקוּם, חוֹטֶפֶת אוֹתְךָ
וּמְטַלְטֶלֶת אוֹתְךָ פְּנִימָה, אֶל תּוֹךְ אַבְּסוּרְד.
וְאָנִי צוֹחֵק, בֶּן-זוֹנָה! וְאָנִי פָּרוּעַ! וְהַחַיִּים
הֵם בְּדִיחָה גְּרוּעָה שֶׁל אֱלֹוהִים, וְהֶחָלִיל הוּא
חֶרֶב, וְאָנִי מְחַלֵיל בְּשַׁבָּת, וְאָנִי יָחֵף!"
"הָעִיר הָעַתִּיקָה הִיא מוֹפָע, וְכָל הָרְחוֹב הוּא מוֹפָע,
וְכָל הַמּוֹנוֹלוֹגִים שֶׁלִּי נִמְשָׁכִים... הַקָּהָל
שֶׁלִּי זֶה אַתָּה, וַאֲנִי הַקָּהָל הַיָּחִיד שֶׁמֵּבִין
אוֹתִי. וְאָנִי מַמְשִׁייכְךָ, וְאָנִי מַמְשִׁייכְךָ,
וְאָנִי מַמְשִׁייכְךָ, בְּלַאד!"