הגיע לילה שבו האור נקש עליי,
מתוך מקום שלא ידעתי שקיים,
נשמתי כמו מי שחוזר,
אל בית שהיה פעם רק חלום,
כל מה שאחזתי התחיל להתרופף,
כקווים שנמחקו מציור ישן,
וריח של תחילה התגנב אלי,
חרישי, מעט לאט ובדממה.

שמעתי את עצמי נפתח,
כמו ארון ישן שרגליו חרקו מגעגוע,
לא עוד משקל, רק הד חוזר,
מתפזר סביבי כמו אבק כוכבים,
דבר בי פרם את קשרי האהבה,
כאילו אמר: עכשיו זה הזמן,
עכשיו זה הזמן לנשום אחרת,
כן לנשום אחרת.

במים הפנימיים ריחפה שתיקה חדשה,
לא זו שבלעה מילים, זו שהולידה מרווח,
ראיתי את ליבי מתיישב בתוכה,
להיוולד שוב, לא לדעת למי,
וכשפניתי ללכת לא היה פצע,
רק עקבות רכות על סף חדש,
למדתי שהשקט איננו סוף,
הוא המנגינה לפני הקול.

אפילו הצללים למדו לא לפחד ממני,
הם שוהים, מתארחים, נחים,
כי כל דבר שלמדתי לשחרר,
השאיר בי מקום להיות שלם.

כי כל דבר שלמדתי לשחרר,
השאיר בי מקום להיות שלם,
להיות שלם באמת.


להיוולד שוב, לא לדעת למי, וכשפניתי ללכת לא היה פצע,
רק עקבות רכות על סף חדש.
https://youtu.be/s4rdLjSZVM8