יום שישי. החלטנו להיפגש בתל אביב בזמן המלחמה.
ההתרעה הראשונה תפסה אותי ואת צח בעזריאלי.
ירדנו לחניון בקומה מינוס שתיים וישבנו על מדרכה.
קפא לנו התחת בהמתנה ובסוף לא הייתה אזעקה.
אחר כך נסענו לדרום תל אביב להיפגש עם שרון.
כשהגענו אל מחוץ לדירתו הייתה התרעה נוספת ושרון שיצא אלינו
הנחה אותנו למקלט סמוך בבבית ספר שפירא. האזעקה נשמעה בדיוק
כשהגענו לבית הספר ונכנסנו לתוך המקלט בצעדים מהירים. באמצע
המקלט הייתה רחבת צעצועים עם ינוקים משחקים ובצידיו מזרנים
רבים ירוקים של שיעורי ספורט.
מקלט ממש גדול עם מיני בר ושירותים ונכנסנו בו פנימה להיכן
שהיו ספסלים. ישבו שם כמה אימהות וילדים שנראו משועשעים. לא
הייתה לנו קליטה בסלולרים ולא יכולנו לדעת מתי אפשר לצאת.
בנִינוּ על אחרים שאולי יש להם סיסמה לַWi-Fi של המקלט (שצח
אמר שאמור להיות) ויֵדעו מתי לצאת, ויתנו לנו קיו בבוא העת,
אבל בַּמַקום בו התיישבנו לא נרשמה תנועה ערה החוצה. הזמן שחלף
נראה היה מספק ותהינו אם לא התיישבנו ליד דיירי קבע במקלט.
התחלנו להתקרב לפתח היציאה וראינו שיש כאלה שיוצאים. אבל הרבה
אחרים פשוט נשארים. ממש חיים שם.
המלחמה מפשיטה מהצרכים הלכאוריים. בזמן האזעקה נפלטים למקלט עם
בגדים שעלינו וסלולרי ביד. ומה בעצם צריך אדם?
בעדה העראקית אומרים: "לחם ובצל. והעיקר הבריאוּת!"


27.03.26