בין ערפילי טוהר, בהיכל הנשמה,
עומד רזיאל, בצפירה נעלמה.
כנפיו הן רזים, נוצותיו אותיות,
שומר המפתח לכל ההוויות.

הוא ירד אל הגן, בעת דמדומים,
לנחם את אדם בנהר של ימים.
ספר מסר לו, חקוק על הצור,
איך מתוך החושך מדליקים ניצוץ אור.

רזיאל, רזיאל, המלאך השוקד,
על השער הבא מן האש היוקד.
בקולו לוחש סוד גלגל ומזל,
את חכמת הנסתר שבעולם נאצל.

הוא יודע שמותיו של מלך עולם,
את צרוף הנתיב שנסתר מכולם.
אדם עד מנח, מלב אל בינה,
מעיד רזיאל על מבנה עשרה.

וגם כשהשער ננעל ונחתם,
ספרו עוד פתוח ללב החכם.
בכל אות גנוזה, בכל רמז דק,
מאיר את עינינו בברק המובהק.


רזיאל, רזיאל, המלאך השוקד, על השער הבא מן האש היוקד.
בקולו לוחש סוד גלגל ומזל, את חכמת הנסתר שבעולם נאצל.