ביער האורנים השחור,
בהרי אורל הרחוקים,
נדם רוח, פסק הצחוק,
ורק שלג כיסה סוד עתיק.

שם, בלבן הקר, בנשימה שדועכת,
שכבה נערה בלי מגן,
בשלולית דם קפואה ודוממת
נגעו עיניה באלוהים, רק פעם אחת.

איש לא שמע צעד או קריאה,
רק זאב ערבה בכה אל שמיים,
ואור ירח קר פשט כטלית
על גופה הדומם בין העצים עיניים.

וקול אחר, קול איש בודד,
נלחש בין הגזעים הקרים:
"אהבתי אותה יותר מחיי
ולא ידעתי עוד איך חיים."

ידה נגעה בי כרוח קלה,
אך בליבי נדלקו סערות,
ראיתי בה אור שלא אוכל לשאת,
וראשי נמלא רעש קולות.

עת עיניה עוד הביטו בי חמות,
ידי רעדה, אדמה רעבה,
ידעתי שלא אוכל לסור מן החילול.
לשכול הפכה אהבה.

אומרים, כל חורף בשעת הדמדום,
מתעורר הד קל של שיר דם,
והשלג נצבע באדום רך,
כאילו הלב עוד פעם נדם.