צילה עבדה במשרד. הייתה הרבה עבודה. די קשה, אבל מעניין עם
משכורת מצוינת. הגיעו הרבה ניירות ומסמכים, והיא עברה עליהם
אחד אחד וקראה במדויק. מעניין מה אנשים חושבים כשהם כותבים את
זה. אחר כך עשתה כמה טלפונים חשובים. תוך כדי עבודה עצרה לשתות
כוס קפה וחשבה על זה, שהיא כבר מבוגרת ולא מוצאת בן זוג.
אחרי העבודה הלכה צילה לחוג הכתיבה היוצרת. תשוקת היצירה פרחה
בה באותם ימים. זה היה היום השני שלה שם. היה לה סיפור מוכן על
אפריקה, קצת דמיוני וקצת מציאותי. המנחה היה נחמד. אנשים הראו
סיפורים ושירים חדשים שלהם על כל מיני דברים כמו: אהבות
נכזבות, פשע וסמים ואפילו כוחות על טבעיים. כשהקריאה את הסיפור
שלה, ראתה צילה שאיתן היושב מולה מקשיב בקשב רב. איכשהו זה
החמיא לה, והמשיכה לקרוא מהר ובהתלהבות.
אחרי השיעור כשפנתה ללכת הביתה קצת עייפה מהיום, ניגש אליה
איתן ואמר לה שהסיפור שלה מאוד מורכב ומעניין, ושכבר הרבה זמן
לא נתקל בסיפור כל כך מורכב רגשית. צילה חייכה. הם נשארו לדבר
כמה זמן, וכעבור כעשרים דקות קבעו להיפגש מחר בבית קפה בבוקר
להמשיך לשוחח על מה שירצו.
צילה נפלה על המיטה עייפה וחשבה על מאורעות היום. יש לה עבודה
טובה, היא הולכת לחוג מעניין, ועכשיו אולי תמצא בן זוג. מי
יודע? כך חשבה ובסוף נרדמה.
למחרת קמה מוקדם והייתה ערנית ונמרצת. מהר התלבשה יפה ויצאה
לעבודה. השמש חייכה אליה. היא קפצה על אוטובוס שהגיע בדיוק אז,
ותוך כמה דקות הגיעה למשרד. במשרד קיבלו אותה יפה המנהל
והעובדים, והבינה שזה כי נראתה שמחה במיוחד.
אחרי העבודה יצאה לבית הקפה. הייתה שמש אביב יפה, והיא דילגה
בחינניות ובשמחה בין המרצפות ולפעמים הסתכלה בפרחים שבדרך.
כשהגיעה, כבר ישב איתן מוכן ליד השולחן וחיכה לה. היא חייכה
במבוכה קלה והתיישבה לידו. אני אזמין, אמר. היא הנהנה בהסכמה.
איתן הזמין לשניהם קרואסונים ושוקו חם. איך ידעת שזה מה שאני
אוהבת? שאלה.  הוא אמר שלו יש אינטואיציה לכל דבר. כך ישבו
ופטפטו שעות, ואחר כך ליווה אותה לביתה. כשהגיעו, הציעה צילה
שייכנס לבקר קצת. הם התיישבו בסלון וצפו בטלוויזיה.
מאז התחילו להיפגש יותר וללכת לסרטים ולהצגות ביחד, וקשר נרקם.
הם הפכו לזוג נהדר. כל בוקר, לפני שיצא כל אחד מהם לעבודה,
חיבק אותה איתן חזק והבטיח לה נאמנות.
המתיחות בגבול הלכה וגברה, וחדשות רעות ברדיו ובטלוויזיה מילאו
את הימים. צילה ואיתן היו יושבים מודאגים ליד הרדיו ומקשיבים
לכל מלה. היו כבר ימים שבהם כמעט כל היום דיברו על מלחמה קרבה.
המלחמה פרצה. איתן הלך למילואים. צילה נישקה אותו ונופפה לו
במטפחת.
צילה ישבה בעבודה ותקתקה. שעמם לה קצת פתאום. היום היה קצת
קריר ולא נעים, עם אובך. היא לא אהבה כשמזג האוויר משתגע. בכל
זאת, כל יום קמה מוקדם באותה שעה בבוקר והגיעה לעבודה בזמן.
המלחמה נגמרה, אבל איתן לא חזר. צילה פתחה עיתון וראתה שכתוב,
שהוא נהרג. היא בכתה.
מאז כמעט הפסיקה צילה לדבר עם אנשים, והייתה מסתגרת בחדר ובוכה
בקול משונה. כל חבריה עזבו אותה. היא נהייתה עצבנית, התחילה
לצעוק כל הזמן ולהסתובב מהר בבית, ואחרי כמה זמן התחילה לעשן
וגם ללכת לפאבים ולשתות אלכוהול.
כשהייתה באה לעבודה, פתאום אף אחד כבר לא התייחס אליה וכמעט לא
אמרו לה בוקר טוב. בשלב מסוים גם לא ענו כשאמרה שלום. גם המנהל
עשה לה פרצופים חמוצים, כי ראה שהיא מתעלמת מכולם. היא עשתה את
העבודה ברישול עם טעויות. הגיעו צמצומים בעבודה. יום אחד,
המנהל קרא את צילה למשרדו והודיע לה, שהיא מפוטרת.
צילה הלכה מושפלת ברחוב בין עלים ובדלי סיגריות זרוקים. היא לא
הצליחה כמעט לישון באותו לילה. היא קמה מאוחר והלכה בלבוש
מרושל לרחוב לחפש עבודה. עברה בין החנויות והתחננה שייתנו לה
תקופת ניסיון. כולם דחו אותה בהינף יד. בסוף החליטה לעבוד
כעוזרת בית. היא הלכה הביתה, התקשרה ופרסמה מודעה בעיתון. רק
אחרי שבוע, מישהי התקשרה וצעקה בטלפון לצילה שהיא מסכימה לקחת
אותה כמנקה, אבל במשכורת מועטה מאוד. צילה יצאה ונסעה אל
הכתובת. כל כך הרבה זמן לקח לה להגיע, וכשהגיעה עלתה לאט לאט
במדרגות, כאילו הגיעה לכלא. היא דפקה בדלת, ואישה שמנה עם
סיגריה פתחה לה. את צילה? שאלה. צילה הנהנה. האישה הציגה את
עצמה בקיצור וסימנה לה ביד להיכנס. אחר כך אמרה לה כל שהיא
צריכה לעשות, ויצאה לקניות ולסידורי היום. צילה עבדה ועבדה
והתעייפה.
כך כל יום כל היום הייתה צילה מנקה ומסדרת את הבית ההוא. אבק
הצטבר עליה, והיא התייאשה. כמה חבל שהלכתי לחוג הכתיבה היוצרת,
חשבה, כמה חבל שמצאתי בן זוג.