צילה קמה מוקדם בבוקר והלכה בצעדים מהירים לשוק. בדרך הזיזה
מהר את עיניה ימינה ושמאלה כמרצדות לראות מה קורה. כשהגיעה,
מיהרה לחפש ירקות לסלטים ולמרקים. "היי צילה, מה קורה?" נשמע
קול. זאת הייתה מירה. "מה ככה מירה?" קראה צילה כמעט בצעקה,
"אני מחפשת מלפפונים, אולי את יודעת איפה יש טובים?" "תגידי
צילה", אמרה מירה, "מתי תתחתני?" "אה!" קראה צילה ונופפה ביד
לביטול, "בסוף כולם אותו דבר, משמינים עם הגיל".
היא הגיעה לביתה עייפה כשפניה כבר מושחרות כמעט כקדירה,
והתחילה לעבוד במרץ. חתכה ירקות ובישלה בשר והכינה סלטים, מרק
וארוחה. אחר כך נפלה על הכיסא והתחילה לאכול עייפה ושותקת.  
פתאום צלצל הטלפון, כמו משום מקום. "אוף", חשבה צילה, "מי כבר
יכול שוב להפריע לי?" היא קמה ורצה לטלפון בשארית כוחותיה.
"שלום צילה", נשמע קול יפה, "מדברים ממפעל הפיס. זכית בעשרה
מיליון שקלים". "ואו!" קראה צילה, "זה נהדר! אני כל כך שמחה
ומאושרת!" היא קפצה והשתוללה בבית במשך שעות. מאז לא ידעה
מחסור.
אבל בלילה, כששכבה במיטה, נזכרה בימים המשעממים של עבודה קשה
במטבח. דווקא אז היה משהו יפה, חשבה. פתאום התגעגעה לסירים
העגולים והגדולים שבבואתך נשקפת מהם כמו קסם, ללהבה הקטנה
והצנועה, היפה והמוזרה הבוערת בכירה, למזלגות ולסכינים שמקפצים
ומרשרשים ברעננות ילדותית, ולבלנדר שעושה רעש של בולדוזר
באוזן, רעש שנותן לך מרץ בבוקר. היא הזילה דמעה וגם חייכה,
ונהיה בה לראשונה בחייה מין שילוב מוזר של בכי וצחוק. היא
נרדמה. מה חלמה באותו לילה? איש לא יודע.