הדם האמיתי
שתמיד היה בי
הוא דמו של סבי האיום
מלח הסיפון ההולל
שריח המשקה בפיו
וריח מי הבושם בלחייו
התאחדו לכדי חליטה נאה
מלאת אופי וסדקים
שהועברה לי בלא צו ירושה
דרך שליח מהיר מדי
אב פגוע ומעוות
הראשון לשמו
האחרון לשמי
והנה
כעת וכאן
גם אני, שבגרתי,
יצור
ניחוח מובחן
של עשן ומתכת
המושך זבובים ודבורים
באור ובחשיכה גמורה
(מה אני אם לא סודות בערמה?)ֿֿ
במטחים הליליים
אני יוצא אל השדה
ומדקלם על פה
תפילות ננותאיסטיות
שאלוהים בוחן
אך לא משיב
ציפי המתכת של ארצי
מנצחות את נמרי הנייר של האויב
וניצחוני מובטח
כמו גם תבוסתי הקרבה
בצעדים בטוחים
מלאי אבקה ועשב
יום אחד אני פוגש מישהו
שפעם הצלתי משהו ממנו
והוא מודה לי בחום
וקונה לי משקה
ומחמם את רקותיי
ויום לאחר מכן
אני נתקל באישה
שהחרבתי ואהבתי
והיא מקללת אותי
בלי לפתוח את הלסת
ואני נותר ער לילה שלם
וכותב את חטאיי כלפיה
ומפקידם בידי איש אמון
שייתן לה ווידוי מלא
כשיעבירו אותי באלונקה הטובה
אל הבור הבהיר בהר של אמי
בני שואל אותי
מדוע לא שרתתי את ארצי
ואני לא יודע איך לומר לו
שאין לי ארץ
ושמולדתי היא המילים ורק הן
ושאין לי דגל
או סמל
או קדושה.
בארוחת השבת אני מקדש על היין
ושותה את כוסותיי מהר ובהיחבא
ואז יוצא אל בית הקברות
ומפר את גבול השבת
שוב ושוב ושוב
במהלך סיור מקרי
בסמטה חרבה מוארת
בעיר המוצא
אני מאתר עותק
של הספר היחיד
שפחדתי לקרוא עד עתה
בתחתית ארגז מתכת
מלא כתבים
אני שב אל ביתי,
מסתמם כהלכה
וקורא בו שעה ארוכה
בפחד ואימה והנאה גדולה
ונזכר בספריית סבי
ובאזהרותיו הרבות
לגבי הקריאה והקדושה
ומבין שכבר אינני נער כמורה
ושחטאיי כבר הפכו לי לעור | 