המאמר הבא נכתב לפני שאיריס נעשתה החברה הכי טובה שלי
בעולם

...ופתאום הוא ניצב מולי ומשהו בו מפגין פגיעות, כאילו שהשתנה.
כמעט החמצתי את זה, כי המחשבה הראשונה שלי הייתה לענות לו
באצבע משולשת...

הפעם הראשונה שפגשתי את "הקצין" (ככה אקרא לו כדי לא לחשוף את
שמו) קרתה בבי"ח "אברבנל" בו הייתי מאושפז. הוא היה מטופל שם,
אבל הנבזיות שבו גרמה לי לראות בו סוג של קצין נאצי. הוא נהג
ללכת בצעידה זקופה לחדר הריפוי בעיסוק, לצרוח "רבוטה,
רבוטה!!!" ולהיכנס על מנת להפריע לכולם. אותי הוא שנא במיוחד.
הוא נהג להניח יד על עורפי באופן מבהיל ולומר לי שהוא שונא
נכים כמוני, רק בגלל שבחרתי, כדי להתמודד עם אובססיות שהציפו
אותי, שלא לדבר. אחרי כמה מפגשים כאלה גם אני לא חיבבתי אותו
במיוחד - והפגנתי את זה כלפי חוץ: כשהייתי עובר לידו במסדרון,
היכן שישן, נהגתי לשרוק במתכוון כדי שיתעורר וירדוף אחריי.
ופעם, בזמן חלוקת התרופות, ממש הרמתי עליו יד.
פעם אחת, כשהייתי בחוג פסיכודרמה במחלקה, התנהגתי בפנטומימה
כאילו אני הוא "הקצין" ואפילו חיברתי לו ביוגרפיה בדויה
שבמסגרתה הוא נולד באוסטריה לפני מלה"ע ה-1.

יום אחד, הוא התיישב לידי בחיוך מוזר (שהיום אני מפענח כסוג של
טוב לב) הרים את כף ידי (קצת בכוח) ונשק לה.
"אתה צעיר לעומתי, אז אני חייב לכבד אותך", הסביר. זה היה
היגיון הפוך, שכמותו לא הכרתי. אצלי במשפחה השתמשו בגילי הצעיר
כדי להשפיל אותי.
בכל מקרה, החלטתי לסלוח לו. לא שזה נמשך הרבה זמן. למחרת הוא
קם שוב הפוך והחליט לשנוא אותי וגם אני שיתפתי פעולה ביחסי
השנאה - שנאה...
עברה תקופה, עד אותו יום גורלי בו עזב. הוא עמד ליד שער המחלקה
הסגורה, מבטו מעט מבולבל ופתאום שאל ונשמע מעוניין באמת לשמוע:
"תגיד, למה אתה לא מדבר?"
"עברתי טראומה מסבתא שלי", כתבתי לו.
"זה מצער באמת...", אמר ונשמע להפתעתי כנה.
כשהמקרה ההוא שקע בתוך תודעתי והשאיר עליי את רישומו, הבנתי
שהאישיות ה"רעה" של ה"קצין", הייתה חלק מהמחלה שלו ועמוק בפנים
- היה טיפוס חיובי.
זה לא המקרה היחידי שבו נתקלתי באנושיות של בן אדם מבצבצת.
החבר הכי טוב שלי בעולם, שפעם גר איתי באותו חדר, נהג לשתוק
כדי להעניש אותי כל פעם שטעיתי טעות אנוש. יום אחד אפילו מצאתי
את עצמי מסביר בדמעות לאב הבית הקודם ש"אני מרגיש לבד..." ואב
הבית הרגיע אותי שבקרוב אעבור לחדר משלי. באותו היום בו הבנתי
שאכן כך יקרה, כינסתי אותו לשיחה משולשת עם העו"סית, בה הודעתי
לו שאוטוטו אני עובר לחדר העליון והבהרתי לו שאני אזכור רק את
הטוב מהחדר המשותף ואשכח את הרע.
את התגובה שלו אני לא אשכח: "גם אני אזכור לך את הטוב ואשכח את
הרע ובזכותך איליה הטוב והאצילי אני מרגיש מוכן לשותפות על
החדר עם מישהו אחר..." הוא גם הבטיח לעזור לי בסחיבת החפצים
לחדר, ומאז הרווחתי את החבר הכי טוב שלי בחזרה. המסקנה היא,
מספיק שאנחנו רגועים קצת בתוך עצמנו כדי לראות את האנושיות
בתוך הקשים שבבני אנוש.
"אויב הוא חבר שאת אינך מכירה..."

"רשע, זה כמו רעב, מהצד השני של הצלחת. אחרי הכול, את לא יכולה
להגיד לי שהכריך בייקון אוהב אותך בחזרה" (מתוך סדרת המד"ב
"דוקטור הו")
"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע
גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט איננו
רשע, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על
ידי כך מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות ויכול להשיבו בתשובה"
(רבי נחמן מברסלב)