זה התחיל ביום שלישי בשעה 14:37, שעת עומס רשמית לפי הנהלים,
השעה שבה העיר כולה מחליטה לזוז בבת אחת ולבדוק אם מערך
התחבורה הציבורית באמת מסוגל לשאת את משקלה המוסרי, ואני,
מנהלת משמרת בחברת אוטובוסים גדולה, ישבתי מול קיר מסכים שעליו
מהבהבות נקודות אדומות שמסמנות איחורים, תקלות, נהגים שלא
עונים בקשר, ונוסעים שכבר ענו לעצמם, ובדיוק אז הרגשתי לחץ חד
בחזה, לא כאב דרמטי של סרטים, אלא משהו מדויק יותר, כמו מסמך
שלא נסגר נכון במערכת וממשיך לרוץ ברקע עד שהוא מחניק את כל
הזיכרון הפנוי.
ניסיתי להתעלם, כי במשמרת לא מתעלמים רק מאנשים, מתעלמים גם
מהגוף, אבל הלחץ הזה לא היה שריר תפוס ולא קפאין מיותר, אלא
תחושה מוצקה, כאילו מישהו יצק לתוכי חומר בנייה והשאיר אותו
להתייבש בין הריאות, וכשפניתי לרופא תעסוקתי בין משמרת בוקר
לערב, הוא הביט בצילום ואמר בקול יבש שיש כאן הצטברות משמעותית
של בדידות בתוך הסימפונות, תופעה נדירה אך מוכרת אצל בעלי
תפקידים שנדרשים להכיל מערכות שלמות מבלי להיכלל בהן בעצמם,
והמליץ על התערבות כירורגית לפני שהחומר יתפשט ויפגע ביכולת
הנשימה התפקודית.
גיחכתי ושאלתי אם מדובר באבחנה מטאפורית והוא ענה שלא, שהצילום
ברור לחלוטין, שיש גוש אפור בגודל בינוני שנראה כמו תחנה
מרכזית נטושה, ושאם לא נוציא אותו בזמן הוא עלול לפתח שלוחות,
וכך מצאתי את עצמי במסדרון חדרי הניתוח, לבושה בחלוק ירקרק עם
ישבן חשוף שנועד להזכיר לאדם את מגבלותיו, ממתינה ליד דלת
כפולה שמזכירה שער עלייה לאוטובוס אחרון בלילה, כאשר סביבי
צוותים נעים במהירות מתורגלת, והעגלות המתכתיות משקשקות כמו
אוטובוסים ריקים בחניון.
אדם זר עצר לידי. הוא לא נראה כמו רופא ולא כמו חולה, אלא כמו
מישהו שפשוט הלך לאיבוד בדרך למחלקת יולדות או למכונות של
הקפה, ושאל בנימוס מה מנתחים, ועניתי שמוציאים לי בדידות, לא
כקונספט ספרותי אלא כממצא קליני, והוא הנהן בהבנה ואמר רק
שחשוב לוודא שהמנתח מסיר את השורש, כי בדידות, כך לדבריו, נוטה
לשוב בצורות מתוחכמות יותר, לעיתים במסווה של תפקוד יתר,
ולעיתים כחיוך מקצועי שאינו מגיע לשום מקום פנימי.
בחדר הניתוח האור היה בהיר עד כדי חקירה, והמנתח ביקש שאספור
לאחור, וכשהגעתי לשמונה כבר דמיינתי כיצד הוא מפריד בזהירות את
הגוש האפור מדפנות הריאה, כאילו הוא מנתק מסוף קו ישן מהמערכת,
מניח אותו במגש נירוסטה ומצהיר שהוסר גורם מעכב זרימת אוויר,
ושכעת המערכת תשוב לפעולה תקינה.
כשהתעוררתי בהתאוששות, הנשימה הייתה חופשית יותר, אך החופש לא
דמה להקלה אלא לחשיפה, משום שכל רעש במסדרון, בכי, צחוק, ויכוח
טלפוני, חדר ישירות פנימה, ללא מחיצה, ללא בידוד, כאילו הוסרה
ממני שכבת איטום אקוסטית, וכששוחררתי לביתי חשתי קלה יותר אך
גם חדירה יותר, כמו רציף פתוח ללא קיר מגן מפני הרוח.

חזרתי למשמרת לאחר שבוע, והמסכים שוב הבהבו באדום, אך הפעם כל
נקודה אדומה נשמעה כמו קריאה אישית, כל נהג שהתנצל על איחור
נשמע כמי שמבקש סליחה על חייו, וכל נוסעת ששאלה אם הקו יגיע
בזמן נשאה בקולה עייפות שלא הצלחתי לסנן, והבנתי שהניתוח הצליח
מבחינה טכנית אך יצר תקלה מערכתית אחרת, משום שהבדידות שהוצאה
תפקדה קודם לכן כמחסום תפעולי, חוצץ הכרחי בין אדם למערכת,
וכעת, בלעדיה, אני קולטת הכול.
בערב, כאשר האוטובוסים שבו לחניון והמנועים דעכו בזה אחר זה
כמו נשימות כבדות של חיות עבודה, עמדתי לבדי במשרד ושמעתי את
המתכת מתקררת, וזו נשמעה לי כמו סימפוניה רצינית מאוד של
מכונות שאינן מתלוננות, וחשבתי שאולי הבדידות לא הייתה כשל אלא
מנגנון ויסות, רכיב שנועד לאפשר ניהול של כאוס מבלי להתפרק
ממנו, ושהסרתו הפכה אותי רגישה מדי לרעש המערכתי.
למחרת התקשר נהג חדש ואמר שהוא מתקשה עם הצעקות והקללות ושאולי
המקצוע הזה אינו בשבילו, ובעבר הייתי מפנה אותו לנוהל משאבי
אנוש, אך הפעם מצאתי את עצמי מקשיבה לו בשקט מלא, והקשב הזה
כאב מעט אך היה מדויק, כמו שאיפה עמוקה אחרי שנים של נשימה
רדודה, והבנתי שבין הרציפים, בין האיחורים והדו"חות, מתקיימת
מערכת נוספת שאינה מתועדת באף מסך, מערכת של בני אדם שנעים
במסלולים מקבילים מבלי להיפגש באמת.

האירוניה היא שכעת, ללא הגוש ההוא, אני מתפקדת היטב לפי
המדדים, זמני תגובה טובים יותר, רמת שירות גבוהה יותר, אך
בלילות אני שומעת גם את מה שאינו נאמר בקשר, והעיר כולה נשמעת
לי כמו תזמורת שמנגנת יצירה מורכבת מדי עבור אולם קטן מדי,
ואני איני מנצחת אלא רק תחנה נוספת במסלול, מקום שבו עוצרים
לרגע לפני שממשיכים, והבנתי שבדידות תפעולית אולי אינה מחלה
אלא אמצעי מיגון, אך חיים ללא מיגון מחייבים אומץ אחר, רציני
יותר, כזה שאינו מופיע בשום נוהל בטיחות.