אביב היה סוג של ברוש אנושי. לא במובן של הגובה או התסרוקת
המחודדת, אלא במובן הזה שהוא תמיד עמד ישר, לא עשה בעיות, והיה
שם כשמישהו היה צריך להשעין עליו אופניים או אידיאולוגיה. הוא
היה יציב מדי בשביל העולם הזה, וזה כנראה מה שמשך את סוזי.
כשסוזי פגשה אותו בתור לדואר, היא לא ביקשה את הטלפון שלו. היא
פשוט נשענה עליו. לא "נשענה" בקטע של איבדה שיווי משקל, אלא
נשענה בקטע של "מעכשיו מרכז הכובד שלי הוא הבעיה של עמוד השדרה
שלך". היא הייתה יפה בקטע מטריד, עם עיניים שחורות שרואות הכל,
את הניואנסים של הריבית, את הלכלוך שמאחורי האוזן של הפקיד,
ואת העובדה שאביב הוא בדיוק סוג הקרקע שהיא צריכה כדי לצמוח
לגובה.
"אתה יציב," היא לחשה לו לתוך הצווארון, בזמן שהוא ניסה להבין
אם היא מחבקת אותו או בודקת לו את הדופק. "אני צריכה מישהו
יציב. השדכן המשותף שלנו, הגורל, תקע אותנו באותה ערוגה של תור
לחבילות מסין, וזה לא יכול להיות סתם."
בחודש הראשון, אביב הרגיש כמו מלך. סוזי הייתה "כרוכה עליו",
כמו שהיא קראה לזה. היא התלבשה עליו בשמלות צהובות ופרחוניות
שהפיצו ריח של שמש ושל חומר ניקוי חזק מדי. היא הייתה מחמאה
מהלכת. היא הייתה אומרת לו: "אביב, אתה הברוש שלי, אתה גבוה
ונישא," והוא היה מנפח את החזה ומרגיש כמו עץ אלון לפחות,
למרות שבלב הוא ידע שהוא יותר בכיוון של דיקט.
אבל אז התחילו השמשות הקטנות.
לסוזי היו עיניים שחורות, אבל כשהיא הייתה נשענת עליו, היא
הייתה פותחת אלפי "עיניים" קטנות וצהובות על כל הגוף. היא
הייתה רואה את השכנים, את העתיד, את הדירה שהם יקנו ואת הצבע
של הווילונות בחדר הילדים שלא היו להם. היא ראתה הכל, רק לא את
אביב. הוא היה הבסיס. והבסיס, כידוע, לא אמור להביע דעה או
לרצות ללכת לשתות בירה עם חברים. הוא אמור להחזיק.
"סוזי," הוא אמר לה ערב אחד כשהיא ישבה לו על הכתפיים, פשוטו
כמשמעו, כדי להחליף נורה בסלון, "אני מרגיש קצת עמוס. המשקל
הזה, את יודעת, פיזיקה בסיסית." "שטויות," היא צחקה בקול
שהזכיר לאביב רשרוש של עלים יבשים מתחת לגלגל של משאית. "אני
רק מטפסת קצת כדי לגעת בשמיים. מה, אתה לא רוצה שאני אגע
בשמיים? אתה רוצה שאני אשאר פה למטה, בבוץ, עם כל התולעים
והאנשים שמשלמים ארנונה?"
עם הזמן, סוזי התחילה לגבוה. היא לא צמחה בסנטימטרים, היא צמחה
בנוכחות. היא עברה לו את המותניים, התהדקה לו על הצוואר,
והתחילה לנהל לו את צריכת החמצן. אביב גילה שהוא כבר לא יכול
לעשות "פוטוסינתזה". כל פעם שהוא ניסה לספוג קצת אור, לראות
סרט, לקרוא ספר, או סתם לבהות בקיר בלי שהיא תפרש את זה כחוסר
נאמנות, סוזי הייתה שם, מסתירה לו את השמש עם השמלה הצהובה
שלה.
"סוזי, אני מצהיב," הוא אמר לה בוקר אחד מול המראה. הוא באמת
נראה רע. העור שלו הפך מצבע של בחור בריא ששותה שייקים לצבע של
קרטון שנשכח בגשם. "הירוק שלי הופך לחום. אני מרגיש שאני קמל
תחתייך." "זה לא חום, זה וינטג'," היא אמרה והדקה את החיבוק
שלה סביב הגרון שלו. "ואתה לא קמל, אתה פשוט הופך להיות יותר
ממוקד. פחות עלים מיותרים, יותר שלד חזק שיכול להחזיק אותי
בזמן שאני פורחת לתפארת."
וזה מה שהיא עשתה. היא פרחה. סוזי הייתה בשיאה. היא נראתה
קורנת, מלאת חיוניות, רצה בין אירועים חברתיים כשאביב משתרך
מאחוריה כמו צל מיובש. אנשים היו עוצרים אותה ברחוב ואומרים:
"סוזי, את נראית נהדר! איך את עושה את זה?" והיא הייתה מחייכת
את החיוך הצהוב שלה ועונה: "זה הכל בזכות הברוש היציב שלי. הוא
תמיד שם בשבילי, בזקיפות קומה."
באותו שלב אביב כבר לא היה זקוף מרצון. הוא היה זקוף כי סוזי
קיבעה אותו עם הציפיות שלה עד שהוא הפך למוט תמיכה בטוני. הוא
היה שלדה יבשה. הוא הפסיק לאכול, הפסיק לישון, והפסיק לקוות
שהשדכן ההוא מהתור בדואר יבוא לקחת אחריות על המוצר הפגום שהוא
שידך לו.
לילה אחד, כשהיא נרדמה כשהיא עדיין נאחזת לו בצלעות, אביב הבין
את האמת האבסורדית: סוזי לא צריכה אותו חי. היא צריכה אותו
עומד. מבחינתה, הוא יכול להיות פסל מבטון או עמוד חשמל, כל עוד
הוא מספק לה את הגובה הנדרש כדי שהיא תוכל להמשיך לראות הכל
ולא להודות לאף אחד.
הוא עצם את העיניים ודמיין את הגלגול הבא. הוא ראה את עצמו
נולד בתור משהו אחר. לא עץ, לא שיח, ואפילו לא דשא סינתטי. הוא
רצה להיות משהו שאי אפשר להישען עליו. אולי נוזל. אולי ענן.
אולי סתם רוח שחומקת בין האצבעות.
"בגלגול הבא, סוזי," הוא לחש לתוך השקט של הסלון, כשהיא מילמלה
משהו על שדרוג המטבח תוך כדי שינה, "בגלגול הבא תמצאי לך עץ
אחר. מישהו עם שורשים מפלדה ופחות רגשות אשם. מישהו שלא אכפת
לו להפוך לרהיט בשביל שאת תוכלי לגעת בשמיים."
אבל סוזי רק התהדקה עליו יותר, מחייכת חיוך ירוק של מנצחים,
בטוחה שהיא והברוש שלה יחיו ככה לנצח. או לפחות עד שהגרזן
הראשון של המציאות יבוא לחטוב את מה שנשאר ממנו.