בכיכר בסנטה קרוז,
מול מזרקה שהפסיקה לזרום,
שתיקות קשות. כמו הפסקות עשר בבית הספר.
כשאני מדבר את מחכה להפסקה,
כשאת שותקת השקט בלתי נסבל.

חיינו מתנפצים כמו האוקיינוס על סלעי ענק.
אהבתנו תקועה בנמל והריח עולה למרחוק.
על מה דיברנו, אינני זוכר בשום אופן.
רק את השתיקות לא אשכח.

מה שאמרנו לא מתועד, איש
שמבין עברית לא היה שם כדי
לרשום הכול ולפרסם במדור הרכילות:
שמעתם ש...

הזוג המלכותי של פתח תקווה
ביקר בסנטה קרוז?
הצטלם ליד השלט ״אני אוהב/ת את סנטה קרוז״,
וזו הצהרת האהבה היחידה שהושמעה.

אחר כך לא נותר דבר לומר.
הגאות נרגעה וחשפה סלעים רטובים,
עם שלדים של סרטנים, שנותרו להירקב בשמש.

ציפור קטנה לחשה לי,
שאחר כך הם הלכו לאכול אורז שחור,
וטסו חזרה הביתה,
להיפרד כמו שצריך.