עמדתי במטבח והסתכלתי על העדשים הכתומות בתוך הקערה. הן נראו
כמו חופן גרגרי חול שמישהו החליט לעשות להם תוכנית חיסכון.
קטנות, יבשות, שקטות, במצב צבירה של אדישות מוחלטת.
הן הזכירו לי את הבוקר ההוא, לפני שבועיים. אמא הגיעה בהפתעה,
כמו רעידת אדמה קטנה בתוך תיק יד ענקי. היא דחפה לי לידיים
שקית עבה, שקופה, מלאה בגרגרי עדשים כתומים. "תעשה קציצות,"
היא אמרה, במבט בוחן כאילו מצאה את שורש כל הרע בעולם והוא
מסתתר בערך התזונתי של הקטניות. לא סיפרתי לה שפיטרו אותי. לא
סיפרתי לה שנועה עזבה, ושהדירה הזו מרגישה עכשיו כמו חדר המתנה
של רופא שיניים שפשט את הרגל. אמא תמיד חושבת שאפשר לפתור
דברים דרך אוכל. היא מאמינה במטבח כמו שדתות אחרות מאמינות
בנסים: מרק לצינון. קציצות לעצב. עוגה לשתיקות ארוכות מדי. היא
נתנה לי עוד מבט אחד, כזה שמנסה לקלף ממני את השקרים בלי
להשתמש בסכין, ויצאה.
אז השריתי. המים הפכו לעכורים, העדשים תפחו, ואני עמדתי שם עם
הידיים בתוך העיסה, מנסה להבין אם אני יוצר קציצות או מחבר
מחדש את החלקים של עצמי.
ואז זה התחיל. קודם כל התראה מקפיאה, אחר כך אזעקה, הצליל הזה
שחודר לך לעצמות, הצליל שמזכיר לך שאתה חי בארץ שבה השמיים הם
לא הגבול, הם המקום שבו הצרות נופלות ממנו. הבית רעד. טילים
מאיראן. עוד מטח, עוד ניסיון של מישהו רחוק להפוך את הערב שלי
לעוד פרק בחדשות. נטשתי את העיסה על השיש, רצתי בבהלה למקלט,
נושם כבד, הלב דופק בתדר של האזעקות.
ישבתי שם במקלט, בין השכנים המבועתים והילדים הבוכים, חושב על
העדשים שלי שנשארו לבד במטבח. זה היה אבסורד: כאן, במרחב
המוגן, הכל נראה כמו סוף העולם, ובמטבח שלי, העיסה של אמא
עדיין מחכה שתהפוך לקציצה.
כשסוף סוף שקט, עליתי בחזרה, מזיע, מרוקן. והנה, עוד פעם
אזעקה. ושוב מקלט. הריצה הזאת למקלט הפכה לחלק מהמתכון: לערבב,
לברוח, לחזור, לטגן. כאילו החיים שלי הם סרט של אתגר קרת עם
פסקול של פיצוצים.
ואז, נקישות בדלת. לא דפיקות רעבות של שליח פיצה, אלא נקישות
מהוססות. פתחתי. בפתח עמדה השכנה מהדלת ממול. היא נראתה אבודה,
עם מבט של מישהי שלא ישנה מאז שהמציאו את הלילות. "סליחה," היא
אמרה, והקול שלה היה דק, "במקרה... יש לך עדשים כתומות?"
קפאתי. הסתכלתי עליה, ואז הסתכלתי אל הקערה שעל השיש. ארבעים
שנה של גלגול נשמות, ובדיוק עכשיו, בין מטח למטח, בין אזעקה
למקלט, מישהי צריכה עדשים כתומות? הסתובבתי למטבח, הסתכלתי על
הערימה הכתומה, וחזרתי אליה עם חיוך של משוגע. "בואי," אמרתי
לה, "תיכנסי. העדשים כאן, והטילים בחוץ, וזה כנראה כל מה שיש
לנו להציע לערב."
היא נכנסה, מסתכלת סביב על הדירה הריקה שלי, על הכלים בכיור,
על העיסה המונחת על השיש. "יש לי," אמרתי לה. "יש לי יותר מדי
עדשים כתומות. יש לי שקית שלמה שאמא שלי הביאה לי כדי לרפא את
הנשמה, ויש לי עיסה לערב שלם של ניסיונות כושלים להיות בן אדם
נורמלי בתוך מלחמה שלא ביקשנו."
היא עמדה שם, קצת המומה. אבל אז היא ראתה את המחבת מתחממת, את
השמן מתחיל לרעוד למרות רעשי היירוטים מהחלון, את הריח הפשוט
והלא דרמטי של האוכל הביתי ממלא את המטבח. "קציצות לעצב?" היא
שאלה, מזהה את הריח באוויר. "קציצות לעצב," אישרתי, והעברתי לה
כף.
היא התיישבה ליד השולחן. הריח של הבצל והכוסברה התחיל להחליף
את הריח של הלבד והפחד. אולי זה כל הסיפור, חשבתי לעצמי בזמן
שהפכתי את הקציצה הראשונה במחבת, בזמן שבחוץ השמיים שוב נדלקו
באורות של רקטות ויירוטים. אולי אמא צודקת. לא כי הקציצות הן
פתרון למלחמה, אלא כי הן הדבר היחיד שגורם לך להזמין מישהי
שאתה לא מכיר לשבת איתך במטבח, בזמן שהעולם בחוץ מנסה להתפרק,
ולאכול משהו חם.
זה, כנראה, הדבר הכי קרוב לאמת שאפשר להגיש לעולם.
בזמן שישבנו שם, המטבח היה אי של שפיות בתוך ים של רעש. הטלפון
שלי רטט על השולחן. זו הייתה אמא. עניתי, משאיר את הקציצה החמה
בצלחת.
'נו?' היא שאלה, הקול שלה מלא דאגה מהולה בתוכחה. 'הכנת את
הקציצות? ידעתי שזה יעשה לך טוב. תראה איך הכל מסתדר פתאום.'
הסתכלתי על השכנה, שהייתה עסוקה בלחסל את הקציצה השלישית שלה
בזמן שהדירה רעדה מהדף של יירוט קרוב.
'כן, אמא,' אמרתי לה לתוך השפופרת, 'הכל מסתדר. יש פה עדשים
כתומות, יש פה שכנה שאני לא מכיר, ויש פה מלחמה אזורית שמנסה
להרוס לנו את התיאבון, אבל הקציצות יצאו בסדר גמור.'
'יופי,' היא אמרה, כאילו דיברתי על מזג האוויר בחוץ ולא על
שגרה של מקלטים. 'אמרתי לך. אוכל זה פתרון לכל דבר.'
ניתקתי. השכנה הרימה אלי את המבט שלה, חצי מחויך, חצי מיואש,
והושיטה לי את הצלחת שלה לעוד אחת.
לפעמים, חשבתי לעצמי, אמא צודקת. הקציצות האלה לא עצרו טילים,
ולא החזירו לי את העבודה, ולא הביאו את נועה בחזרה. אבל הן היו
הוכחה שגם כשהעולם מחליט להתפרק, אנחנו עדיין יכולים לשבת
במטבח, ללעוס לאט, ולהחליט שזה לא היום שלנו להיגמר.