בלילה משפטים רוטטים בי
ומחרישים לי את המוח.
האמת שלי סובייקטיבית,
אני לוחש,
והאמת לאמיתה אבסולוטית
אני עונה לעצמי.
שני קולות בחדר אחד,
שני עדים לאותו אירוע,
ואני הוא הנאשם
והסנגור גם יחד.
כן, יש לי חדר שאני חוזר אליו
לא, לא כי טוב בו, אלא כי
הוא מכיר אותי,
יש בו כורסה קבועה
שיודעת כבר
איך אני נופל עליה
בסוף יום,
עם כל הדברים
שוויתרתי עליהם בשקט,
הטלפון על שקט, וכך גם אני,
כבר לא מחכה שמישהו ישאל
מה שלומי באמת,
ובינתיים משקה עציץ שבו
צומח צמח עקום
שלא מפסיק לגדול לצד הלא נכון,
אומרים שזה אופי,
שאני נשאר איפה שכואב
רק כי אני רגיל לכאב הזה.
אז אני נותן לעוד יום לעבור,
עוד דקה במקום
ששכח את השם שלי
אבל זוכר מצוין
ממה אני פוחד,
בלילה אני מניח את נעליי
ליד המיטה,
שלא אשכח שאפשר ללכת.
ובבוקר אני רק מסתכל עליהן,
מלטף בעיניים,
ואומר לעצמי:
אולי מחר.
אולי מחר.

אולי מחר.


בינתים משקה עציץ שבו צומח צמח עקום שלא מפסיק לגדול לצד הלא
נכון,
אומרים שזה אופי שאני נשאר איפה שכואב רק כי אני רגיל לכאב
הזה.
https://youtu.be/X1F2av2KmIA