יש סיפורים שמתחילים בטעות קטנה. או בצחוק קטן. לרוב, כשאתה
תקוע באולם סגור עם שבעים ושניים זקנים באלכסנדריה של המאה
השלישית לפני הספירה, קשה מאוד להבדיל ביניהם.
יונתן-יואניס לא היה איש של עקרונות, הוא היה איש של אחוזי
לחות. והלחות באותו בוקר הייתה מהסוג שגורם גם לפילוסוף הכי
רציונלי לרצות להחליף את נשמתו עבור כוס יין צונן. הם ישבו שם,
נבחרת החלומות של אוריינות המזרח הקדום, מזיעים לתוך הזקנים
שלהם ומנסים לארוז את אלוהים בתוך דקדוק יווני תקני.
יונתן הגיע לישעיהו ז', י"ד. "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה". הוא
עצר את הקולמוס. הוא הביט במילה "עלמה" - מילה פשוטה,
יומיומית, כמעט חולין. ואז הוא הביט בשאר החכמים.
"רבותיי," אמר יונתן בקול שהפר את השקט המשמים של האולם, "אני
מציע שנשתמש ב-פַּרְתֶנוֹס
(παρθένος). בתולה."
השקט שהשתרר היה כזה שאפשר היה לשמוע פפירוס מתייבש. זקן א',
שהיה לו זקן באורך גופו, הזדקף בכיסאו. "יונתן, בני, האם דעתך
נטרפה עליך? 'עלמה' היא נערה. נֵאָנִיס. פשוט וברור. למה
להכניס לטקסט מונח שמעיד על... ובכן, חוסר ניסיון ביולוגי
מוחלט?"
"זה עניין של מהות אונטולוגית," ענה יונתן בטון פילוסופי עמוק,
כזה שגורם לאנשים להנהן גם כשהם לא מבינים כלום. "האם הנביא לא
מתכוון לטוהר הראשוני? האם השפה היוונית, על דקויותיה
האפלטוניות, לא דורשת מאיתנו להגדיר את האידיאה של הצעירוּת
כדבר שלא ננגע על ידי הזמן והחומר? אם נכתוב 'נערה', אנחנו
מתארים מצב פיזי. אם נכתוב 'בתולה', אנחנו מתארים מושג נשגב!"
"אבל זה סותר את הפשט!" זעק זקן ב', תוך שהוא מתיז קצת רוק על
המגילה של עזריה-אזאריאס. "מבחינה תיאולוגית, הנבואה מדברת על
ההווה, על הסימן למלך אחז. אם נהפוך אותה לנס ביולוגי, אנחנו
מוציאים את הטקסט מהקשרו ההיסטורי!"
הוויכוח הפך לזירת קרב אינטלקטואלית. הם דיברו על האסכולה
הסטואית, על טרנסצנדנטיות מול אימננטיות, ועל האם "עלמה" היא
הגדרה סוציולוגית או מטאפיזית. זה היה נראה כמו דיון שיכול
להימשך עוד ארבעים שנה במדבר.
עד שיונתן פשוט קם. הוא לא אמר מילה. הוא ניגש לחלון הגדול
שפנה לים התיכון וסימן להם לבוא.
הזקנים נגררו אחריו, גוררים את הגלימות שלהם על הרצפה. הם
נעמדו ליד החלון. בחוץ, אלכסנדריה בערה באור של צהריים. הים
היה כחול בצורה לא חוקית, ועל קו המים עמדו נערות מקומיות.
השיער שלהן היה פזור, פרוע מהרוח המלוחה, והן צחקו צחוק שהגיע
עד לאולם המאובק. הן התיזו מים אחת על השנייה, השמלות הדקות
שלהן נדבקו לעורן, והן נראו כמו הדבר הכי רחוק מוויכוח על
תחביר. אחת מהן הרימה שוליים של בגד, חשפה ירך לבנה ומנצנצת
מרסיסי מים, וצרחה בשמחה כשגל קטן פגע בה.
יונתן הצביע עליהן באצבע מוכתמת בדיו. "תסתכלו עליהן," הוא
לחש. "נראה לכם שמעניין את היוונים פה בחוץ 'הקשר היסטורי'? הם
רוצים את היופי הזה. הם רוצים משהו שיגרום להם להפסיק לנשום
לשנייה. 'עלמה' זה מה שאמא שלהן קוראת להן כשהן לא שוטפות
כלים. 'בתולה'... זה מה שגורם למים האלה להיראות כמו ברכה של
האלים."
החכמים שתקו. הם הביטו בנערות פזורות השיער, בצחוק המתגלגל,
בחיים שקרו שם בחוץ בזמן שהם התווכחו על שורשים ומשקלים. הם
הרגישו פתאום זקנים מאוד, ויבשים מאוד.
"היא באמת... מתיזה יפה," מלמל זקן א'. "הבתולה," אמר זקן ב'
בקול סדוק, כשהוא לא מוריד את העיניים מהחוף, "זה בהחלט נשמע
הרבה יותר משכנע ביוונית."
הם חזרו לשולחנות בתיאום מושלם. שבעים ושני קולמוסים נטבלו
בדיו. שבעים ושניים מתרגמים כתבו במגילה שלהם:
παρθένος. יונתן
אפילו הוסיף סלסול קטן לאות הראשונה, מין קריצה אחרונה לים.
הבעיה עם בדיחות כאלה, או רגעים של שובבות מול חלון פתוח, היא
שהן לא תמיד נשארות פרטיות. כמה מאות שנים אחר כך, כשהופיע
הסיפור על הילד מנצרת, מישהו פתח את התרגום היווני ואמר: "הנה!
זה כתוב כאן! בתולה! זה חייב להיות נס!"
וכך, מילה אחת שנולדה מהצורך של כמה זקנים להרגיש שוב בני
עשרים מול נערות צוחקות בים, הפכה לאבן יסוד של תיאולוגיה
שלמה, לכנסיות ענק ולציוויליזציה שלמה ששכחה שהכל התחיל כי
ליונתן פשוט היה חם מדי.
היהודים המשיכו לקרוא "עלמה" ותהו למה כל השאר נהיו כל כך
רציניים. ויונתן? יונתן-יואניס סיים את המשמרת, ירד לחוף,
וקיווה שאולי אחת הנערות עדיין שם, כדי שיוכל להסביר לה בדיוק
מה ההבדל בין פילוסופיה למציאות.