הדרך מבית הספר לבית לא היתה כה ארוכה אך גם לא הסתיימה בן
רגע. כאילו הבינה שתם יום הלימודים וניתן לפסוע בנחת. שלא כמו
רעותה, מהבית לבית הספר, דרך זו היתה תזזיתית וחסרת מנוח. דרך
מאיצה שלא מחברת את אורחיה ולא מציעה להם כיבוד, אפילו לא
לדרך.
בתקופת החורף, אם התמזל מזלי, זכיתי לפסוע בדרך המפנקת, כן זו
שהובילה לבית, כשהיא שזורה בשלוליות.
לכל שלולית האופי שלה. היו שלוליות צנועות. לא מתבלטות, אפילו
ביישניות. או אולי היו אלו שלוליות צעירות שרק הגיחו לאוויר
העולם ועדיין לא יודעות את תפקידן.
היו שלוליות מזמינות. כאלו שאומרות בקול נעים לכל הפוסע לעברן,
בוא לבקר, אפילו פסיעה קטנה. אחרי ביקור אחד היה ברור שעובר
האורח יבוא לבקרן שוב. ליבן היה טוב ושום זדון לא התחבא
במחשכים.
היו שלוליות שחשפו את העולם. זה שכאן וזה שבארצות אחרות.
שלוליות שמספרות סיפור, אבל רק למי שרוצה להקשיב.
היו שלוליות דשנות, כמו אמא המחבקת את בנה העצוב ומאמצת אותו
אל כפליה בחום. זה היה כמעט בלתי אפשרי להתעלם משלוליות אלו.
היו גם שלוליות ערמומיות. דו פרצופיות. מזמינות ומרמזות לביקור
עדין אך טומנות בחובן חורבן וכליה למבקר.
אם התמזל מזלי, זכיתי לפסוע בין ובתוך השלוליות. הצעירות,
המזמינות, המספרות, המפנקות ואפילו הרעות.