לחתול שלי הייתה רק נשמה אחת. זה לא דבר נפוץ אצל חתולים, בדרך
כלל יש להם שבע או תשע, אבל שלי היה דגם פגום או פשוט חסכן.
הוא תמיד הסתובב בבית במבט של מישהו ששכח את המפתחות שלו בתוך
חלום שהוא כבר לא זוכר.
באותו יום ניסיתי לסדר את המדפים בסלון. זה פרויקט כזה שאתה
מתחיל כדי להרגיש שהחיים שלך בשליטה, ואז מגלה שהקיר עקום
והברגים קצרים מדי. בחוץ, בחצר, פועל אחד השאיר גיגית עם בטון
טרי והלך להביא סיגריות או למצוא משמעות לחיים. הבטון היה
רטוב, אפור וריחני כמו הבטחה של פוליטיקאי.
החתול הסתכל על הבטון. הבטון הסתכל על החתול. ואז, בלי להסס,
החתול קפץ פנימה. הוא עשה את זה בשלמות כזאת, כאילו הוא תמיד
רצה להיות אלמנט אדריכלי ולא חיה.
כשמשכתי אותו החוצה, זה כבר היה מאוחר מדי. הבטון התחיל
להתקשות עליו במהירות של ביורוקרטיה ישראלית. חצי ממנו, החלק
האחורי והזנב, הפך לבלוק אפור וקשיח. החצי הקדמי נשאר חתול, עם
פרווה ומיאו ועיניים שואלות.
"למה עשית את זה, יא דביל?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי. חצי
ממנו ניסה לגרד באוזן, אבל הרגל שלו הייתה כלואה בתוך יציקה של
ארבעים קילו. "מיאו," הוא אמר. זה היה מיאו קצת אטום, כאילו
הוא בולע אבן.
חשבתי לקחת אותו לווטרינר, אבל מה הוא יגיד? וטרינרים מטפלים
בחיות, לא במוצרי בנייה. אז השארתי אותו ככה.
הוא למד ללכת בשיטה מעניינת: הוא היה מושך עם הרגליים הקדמיות
ומגרר את הגוש מאחוריו. סקריץ', סקריץ', סקריץ'. זה היה הרעש
של הבית שלי עכשיו. הילדים מהשכונה באו לראות. הם עמדו מסביבו
בחצי גורן, כמו בטקס אשכבה למשהו שעוד לא מת.
"הוא פסל או שהוא חי?" שאל ילד אחד עם נזלת. "הוא גם וגם,"
אמרתי. "זה חתול בטון. המצאה חדשה." "הוא נראה עצוב," אמרה
ילדה עם קוקיות. "הוא לא עצוב," הסברתי להם, "הוא פשוט מרגיש
יציב. לרובנו אין מושג איפה אנחנו נגמרים ואיפה הרצפה מתחילה.
לו יש."
בלילה הוא שכב על השולחן. חצי גוף היה רך וחם, וחצי גוף היה קר
כמו המצבות של ההוא מהסיפור הקודם. ישבתי מולו וניסיתי לקרוא
ספר של עמוס עוז, אבל זה הרגיש לי ספרותי מדי לעומת החתול
שלי.
"תגיד," לחשתי לו, "נוח לך?" הוא הסתכל עליי בעיניים הגדולות
שלו. היה נדמה לי שהוא מחייך, אבל אולי זה רק המתח של הבטון
שמשך לו את העור בפנים. "אתה יודע," אמרתי לו, "בסוף כולנו
הופכים לבטון. חלק מהלב, חלק מהראש. אתה פשוט עשית קיצור
דרך."
ביום השני הוא כבר דפק ריצות בבית. הוא פיתח שרירי חזה של מר
עולם כדי לסחוב את האחוריים שלו. הוא נראה כמו חצי טנק וחצי
ענן. הבנתי שאם אני אתייחס אליו כאל נכה, הוא יהיה נכה. אם אני
אתייחס אליו כאל אבן, הוא יהיה דומם. אז התייחסתי אליו כאל
פלא.
הדבר הכי מוזר היה האירוניה של השכנים. הם התחילו להביא לו
מנחות: קצת טונה, קצת חצץ, לפעמים פרחים. הם אהבו אותו כי הוא
היה האבסורד הכי מוחשי בשכונה. הוא היה ההוכחה שאפשר ליפול
לתוך בור של חומר כימי ולצאת מזה עם חיוך ומנוע דיזל.
כשעברתי דירה, המובילים שאלו אם הפסל של החתול שייך לי. "זה לא
פסל," אמרתי להם, "זה השותף שלי לדירה. תרימו אותו בזהירות,
החלק הקדמי נושך."
היום הוא יושב בחצר החדשה שלי. לפעמים הוא שוקע קצת בבוץ
כשיורד גשם, אבל הוא תמיד מוצא דרך לגרור את עצמו הלאה. הוא
לימד אותי שהחיים הם לא תשע נשמות ולא פנטזיה גדולה. החיים הם
פשוט היכולת להמשיך ללכת, גם כשחצי ממך כבר מזמן הפך לאבן.