קראו לזה "המצב", למרות שאף אחד לא באמת ידע אם זו מלחמה,
מבצע, תרגיל שנמתח יותר מדי או סתם תירוץ של העירייה להסביר
למה יש כל כך הרבה מניבוסים לבנים שחונים ליד גני ילדים בלילה.
אני ידעתי שאני עמוק בפנים כשהודיעו לי שהפיק-אפ שלי מועמס
בנשק. הוא היה ארוז ומוכן ליציאה, כאילו אנחנו יוצאים לטיול
שנתי של החברה להגנת הטבע ולא למשהו שמצריך דרכונים זרים ושם
בדוי שמתאים גם לסטודנט לפילוסופיה וגם לטכנאי מזגנים של
"אלקטרה".
באותו ערב חזרתי לדירה שלי בדרום תל אביב. כולם קראו לבניין
הזה "הגטו" כדי להרגיש קצת ניו-יורק, למרות שהדבר היחיד שהיה
שם מניו-יורק זה הריח של השתן בחדר המדרגות. התיישבתי מול
החלון למרות שהוראות פיקוד העורף אמרו להתרחק מזכוכיות כי
מישהו עלול לסמן אותך מהשמיים. חשבתי לעצמי שזו לא מסיבה, ואין
זמן להשתטות. אבל השכן מלמטה שם מוזיקה בווליום של יום
העצמאות. כנראה הוא האמין שאם הוא ירקוד מספיק מהר, הטילים של
האיראנים יתבלבלו ויעברו לידו.
המשמרת שלי נפתחה תמיד אחרי שהעיר סיימה להעמיד פנים שהיא
עייפה. באור יום הקפדתי לטפח חזות אזרחית נטולת חריגות: סל
קניות מאוזן, צנצנת ממרח השחר שנכנסת לעגלה כאילו עתיד המדינה
תלוי ברמת הסוכר במקלט, וקבלה מקופלת בארנק כהוכחת נורמליות.
עמדתי בתור לקפה ב"לנדוור" עם הבעה מחושבת של אדם שמקסימום
מתלבט בין סויה לשקדים ולא בין קואורדינטות. רק כשהחושך ירד
ונפגשנו על צלע גבעה אנונימית ליד מחלף במרכז הארץ, הבנתי עד
כמה היום הוא רק אליבי מתמשך ללילה שבו המשאיות כבר חיכו
מונעות, שקטות מדי.
התפקיד שלי היה לשדר מסרים מוצפנים לטהרן. בהתחלה חשבתי שאלו
קואורדינטות של כורים גרעיניים, אבל כשפתחתי את הקבצים גיליתי
שזה משהו אחר לגמרי. בלילה הראשון שידרתי בקוד מורס מתכון
לחריימה של "פנינה מהקריות". בלילה השני זה היה מדריך להרכבת
שידת "מאלם" של איקאה, כולל האזהרה לא לאבד את המפתח אלן.
"למה הם בכלל צריכים את זה?" שאלתי את המפקד שלי. הוא ישב שם
עם משקפיים דקים ומבט של מי שמאזן מאזן שנתי ולא חזית אזורית.
הוא לא הרים את הראש מהמסך. "זו לא תוכנית, זה כלי," הוא אמר
בקול ענייני. "בלוחמה מודרנית לא משבשים רק מכ"מים, משבשים
תודעה. כשאתה מחדיר לצד השני רצף אינסופי של ויכוחים על כמון
ועיתוי טיגון הבצל, אתה מאלץ אותו להשקיע אנרגיה אנליטית
במשמעות שאין לה משמעות. בזמן שהם בונים מודלים לחיזוי
תבלינים, אנחנו מרוויחים שקט מבצעי. אלה הדקות שבהן אף אחד לא
לוחץ על כפתור אמיתי."
המשכתי לשבת מול המערך המהבהב וחשבתי שבסופו של דבר הכל תלוי
בזווית הראייה. אם אתה יושב בחדר עם דגל על הקיר זה נקרא הגנה
על המולדת. אם אתה יושב באותו חדר בלי דגל זה נקרא האזנת סתר.
האירוניה היא שהשרתים והאוזניות לא יודעים להבחין בין מוסר
לעבירה. הם רק מעבירים אותות. אנחנו אלה שמלבישים עליהם הצדקות
דקות כל כך, שאפשר כמעט לראות דרכן את הספק.
היא נכנסה לתמונה במקרה. בתדריך אמרו שהיא יכולה להיות הכל:
עקרת בית מרעננה, סטודנטית בבצלאל, או גבר בחליפה אם נצטרך
להיכנס למשרד ממשלתי בירושלים. כשראיתי אותה בפעם הראשונה,
רעדתי. לא מפחד, אלא ממשהו רך. כאילו הגוף שלי נזכר שפעם, לפני
המצב, הייתי בן אדם ולא פונקציה. "אנחנו צוות טוב," היא אמרה.
"לך לישון, אתה נוהג כבר שלושה לילות." "אין זמן לזה עכשיו,"
אמרתי. היא חייכה חיוך של מישהי שיודעת שהזמן נגמר, אבל בכל
זאת גונבת דקה כדי לנשום.
"שמעת מה קרה בחולון?" היא שאלה באמצע נסיעה. "ובבאר שבע?
ובעפולה?" הערים האלה נשמעו כמו שמועות, לא מקומות שאנשים באמת
גרים בהם. חשבתי על קברי האחים ליד כביש 6, הודעות פייק בטלגרם
שכולם מאמינים להן יומיים ואז חוזרים למסיבות. רציתי להגיד לה
שהכל התערבב לי: הגטו, הגבעה, והמחסום שעברנו כשהתחזינו לזוג
שמתווכח אם לקנות חומוס "צבר" או "שמיר". "נחזור הביתה
מתישהו?" שאלתי. "אולי," היא אמרה. "ויכול להיות שהלילה כבר
בלע לנו את הכתובת. בדיוק כמו שבשידור של אתמול בלעת את הכמות
של הסוכר בעוגת גבינה."
יום אחד שרפתי את כל המחברות שלי. מה זה שווה לכתוב כשאין למי
לשלוח סיפורים? הלהבות היו קטנות ועקשניות. נשרפו שם שמות
אמיתיים ותוכניות ללמוד הנדסה וחיים רגילים שבהם הבעיה הכי
גדולה היא שהאוזניות בלוטות' לא מתחברות. כשהדף האחרון הפך
לאפר, הרגשתי קל. "עכשיו אפילו את הפריבילגיה לזכור מי היית
כבר אין לך," היא אמרה והניחה יד על הכתף שלי.
בלילה ההוא היה עוד מחסום ביציאה מאשדוד. הלב שלי דפק חזק יותר
מהפיצוצים הרחוקים, שהפכו מזמן לרעש רקע כמו מזגן מקולקל.
התמזגנו בתוך המון שחזר ממסיבה בתל אביב. הם התלבשו יפה כדי
שיסתכלו עליהם, אנחנו התלבשנו כמוהם כדי שלא יראו אותנו. כולם
היו בטוחים שהם חיים את החיים האמיתיים, ורק אני הרגשתי תלוי
באמצע, עם שלושה דרכונים בכיס ושם אמיתי שאני כבר לא זוכר איך
הוגים.
בסוף חזרנו לגבעה. המשאיות היו שם. היא אמרה שהיא עייפה.
"תתחלפי איתי," אמרתי, "אני אנהג." בתוך השקט, בלי ירי ובלי
מוזיקה, הבנתי שהמלחמה היא לא עם איראן. המלחמה היא בין החלק
בי שרוצה לרקוד לבין החלק שאומר שאין זמן לזה עכשיו. הפיק-אפ
עם הנשק היה בעצם הלב שלי: ארוז, מוכן ליציאה, ומפחד לעצור.
היא נרדמה כשהראש שלה נשען על החלון. הסתכלתי על ההשתקפות שלי
בזכוכית. לא זיהיתי את הבחור שם. חשבתי על השידור האחרון
שעשיתי , הוראות הפעלה למכונת כביסה "קונסטרוקטה" בגרמנית
הפוכה. הבנתי שזה בדיוק אנחנו. אנחנו פועלים לפי הוראות שאף
אחד לא מבין, בתוך מצב שאף פעם לא נגמר. ומקווים שמישהו, אי שם
בטהרן או בירושלים, יבין בסוף איך להפעיל את התוכנית של ה-60
מעלות בלי להרוס את כל הכבסים הלבנים שנשארו לנו בלב.