נחשוב:
שכבר עמדתי על סף תהום,
ושיבה דקה של בוקר משכה אותי לאחור.
לא מלאך ולא קריאה מן השמים,
רק ציור לחישה פנימית: בחר, ואני בחרתי.

נדמיין:
שאני עומד בלב הסערה
רוח טווה סביבי מעגלי אבק וזיכרון,
עצים מתכופפים עד קצה אמונתם
וצריף ישן רועד כמו לב חשוף.
בדיוק במרכז הרעש, במרכז הסופה
בלב הסערה נפתח כחלום עיגול קטן,
עיגול קטן דקיק של שקט,
כמו עין שקופה בתוך מערבולת.

נחלום:
שאני לבדי ויש כאן שקט,
שקט שיושב לצדי על הספסל
כחבר שאינו מדבר אך אינו עוזב.
איש לא חשב אם נשמתי עד נץ החמה,
העולם עסוק בענייניו,
ואני לומד להקשיב לדופק,
דופק שכמו מתופף נסתר
מחזיק כאן את הקצב.

נחשוב:
שכבר עמדתי על סף תהום,
ושיבה דקה של בוקר משכה אותי לאחור.
לא מלאך ולא קריאה מן השמים,
רק ציור לחישה פנימית: בחר, ואני בחרתי.

נצייר:
שבית התרוקן לפתע, ארבע
וארבעים חורפים וקיצים נבלעו,
נבלעו בדלת נסגרת קולות ילדים ונכדים
נרשמו תלויים באוויר כמו פעמוני רוח שקטים.
הבדידות ישבה במקומה הקבוע,
אך לא כמלכה רק כצל שמחכה לאור.

נרשום:
שאני כותב ומנגן, מושיט ידיים מלאות צלילים
אל מעגלי אנשים עייפים,
ומשם חוזר עם מעט אור בכיסים.
אם ידעתי להצית לבבות,
אלמד לכתוב גם את לבי
בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.

נחשוב:
שכבר עמדתי על סף תהום,
ושיבה דקה של בוקר משכה אותי לאחור.
לא מלאך ולא קריאה מן השמים,
רק ציור לחישה פנימית: בחר, ואני בחרתי.

נכתוב:
שיש אור שנברא בכל בוקר,
וחושך שלא ניתן למחוק בקצות הידיים.
אני מחזיק בשני הכיוונים אש ומים, רוך ועוצמה
ומקדים תרופה לרעד, מדליק מנורה בחדרי
חדר מדרגות, ועוד אחת ברחוב,
זה אור גם כשהוא מסנוור.

נמחוק:
שהנה אני. לא כגיבור ולא כקדוש,
רק אדם הנעמד בתוך רוחו
ואומר בלחש יציב: אני בוחר בחיים,
בוחר ב "רק להיום", רק לנשימה הזאת.
עוד צעד מן הערפל אל בהירות פשוטה,
עשוי מאהבה ואמונה, מדמיין דרך חיים
שאינה מוכרחה דבר, מלבד עצם ההליכה
דרך חיים שלא מכריחה רק ללכת

נחשוב:
שכבר עמדתי על סף תהום,
ושיבה דקה של בוקר משכה אותי לאחור.
לא מלאך ולא קריאה מן השמים,
רק ציור לחישה פנימית: בחר, ואני בחרתי.


7 נונין - דגים : נדמיין, נחלום, נחשוב,  
נצייר, נרשום, נכתוב, נמחוק.
https://youtu.be/ZbF9hQvZTS0