היו אנשים שהתכונות המוזרות שלהם הופיעו רק בבית, כמו לדבר עם
המקרר או להתווכח עם הטלוויזיה, אבל אצלו זו הייתה תכונה
ציבורית לגמרי, כזאת שלא בוחרת זמן או מקום, והיא צצה כמעט
תמיד כשנדלק האור האדום ברמזור, בדיוק ברגע הזה שבו הכול קופא
לשניות ארוכות מדי, המכוניות שותקות, הולכי הרגל בוהים
בטלפונים, ואז בלי שום התראה מוקדמת היד שלו הייתה מתרוממת
מעצמה, כמו רפלקס קדום שנשמר עוד מהימים שבהם בני אדם חיכו
למשהו לא ברור, ומתחילה לחטט באף ברצינות שקטה, לא מתוך להט
ולא מתוך בושה אלא מתוך ריכוז של מישהו שמבצע פעולה הכרחית שאי
אפשר לדחות, כאילו אם לא יוציא את הדבר הלא־מוגדר הזה עכשיו
העולם לא יוכל להמשיך להסתובב.
הוא לא עשה את זה כי היה לחוץ, לפחות לא ככה הוא הסביר לעצמו,
אלא כי בכל פעם שהעולם דרש ממנו לעצור ולא לעשות כלום, הגוף
שלו הרגיש צורך לאזן משהו פנימי, לפרוק מתח שלא מצא מוצא אחר,
והאף, משום מה, היה המקום שבו הכול הסתדר, והבעיה הייתה שתמיד
היה מישהו שראה, נהג במכונית לידו, ילד במושב האחורי שמצביע,
או אישה אחת שחייכה אליו פעם חיוך כזה של "ראיתי הכול ואני
עדיין כאן", מה שגרם לו להחזיר את היד במהירות, לגרד כאילו זה
היה תירוץ לגיטימי, ולהרגיש טיפש למרות שהוא ידע שאין באמת
הבדל.
אבל הרמזורים היו רק חצי מהבעיה, כי החצי השני חיכה לו
במעליות, בחללים הסגורים האלה שבהם הזמן מתעבה, ושם, בין הקומה
השנייה לחמישית, הייתה מגיעה נפיחות, לא דרמטית ולא רועשת אלא
לחץ פנימי עיקש, כזה שמכריח אותו לעמוד זקוף מדי, לנשום רדוד
מדי, ולחשב בראש כמה שניות עוד נשארו עד שהדלת תיפתח והוא יוכל
לברוח, ובעיקר לקוות שאף אחד לא יבחין במאבק הפנימי שמתרחש
בבטן שלו.
אחרי מספיק רמזורים ומעליות, ואחרי יום אחד במיוחד שבו הוא
חיטט באף ברמזור ארוך מדי ואז גילה שהבוס שלו עומד במכונית
ממול, ובהמשך אותו יום נתקע עם אותו בוס ועם מנהלת משאבי האנוש
במעלית קטנה שבה הגוף שלו החליט להודיע על קיומו בצורה
חד־משמעית, הוא קיבל החלטה שנשמעה לו אחראית ומתקנת חיים,
להפסיק עם מעליות לגמרי, לא לעלות ולא לרדת, רק מדרגות, כי
מדרגות הן פתוחות, יש בהן אוויר, יש בהן תנועה, ובמדרגות אין
את הרגע הזה שבו הכול נעצר ואתה נדרש להתמודד עם עצמך ועם הגוף
שלך בלי שום הסחת דעת.
בהתחלה זה באמת עבד, הוא עלה וירד מדרגות כמו אדם שמתקדם,
הרגיש קל יותר, בריא יותר, ואפילו שם לב שברמזורים היד עלתה
פחות לאף, כאילו הגוף הבין שיש תנועה, שיש זרימה, שאין עצירות
מוחלטות שצריך למלא בפעולות מביכות, והוא התחיל להאמין, באמת
להאמין, שמצא פתרון פשוט לבעיה מסובכת, שמדרגות הן התשובה.
ואז הגיע יום אחד רגיל לגמרי, יום עבודה ארוך ומעייף, בלי
תובנות ובלי רגעי הארה, רק רצון אחד פשוט להגיע הביתה, והוא
נכנס לחדר המדרגות של הבניין, המקום הבטוח שלו, ובדיוק באמצע
הירידה, בין קומה שלישית לשנייה, נכבה האור, לא בבת אחת דרמטית
אלא כמו בניינים ישנים שמחליטים לוותר עליך לשנייה אחת יותר
מדי, והוא פספס מדרגה אחת, ואז עוד אחת, ואז כבר לא היו מדרגות
אלא נפילה ארוכה ומבלבלת, וכשזה נגמר הוא שכב שם והבין בלי
פילוסופיה ובלי מטאפורות שהוא שבר הכול.
בבית החולים הוא היה עטוף בגבס מכף רגל ועד צוואר, גוף שלם
שהפך לפרויקט שיקומי, ואחמד, הסניטר, ניגב לו את הטוסיק בשקט
מקצועי כזה, בלי מבוכה ובלי רחמים, ולודמילה, האחות במשמרת
ערב, האכילה אותו בכפית קטנה, בסבלנות של מישהי שכבר ראתה
הכול, והוא שכב שם, חסר אונים לגמרי, בלי רמזורים, בלי מעליות,
בלי אפשרות לחטט באף או להילחם בנפיחות, ודווקא אז שם לב שהגוף
שלו רגוע, שקט, כאילו סוף־סוף אין לו לאן לברוח.
ואם יש מוסר השכל, הוא לא שמעליות מסוכנות או שמדרגות
בוגדניות, אלא שכשאתה בורח כל החיים מעצירות קטנות ומביכות,
אתה עלול להיתקל בעצירה גדולה בהרבה, כזאת שבה מישהו אחר מאכיל
אותך ומישהו אחר מנקה לך את הישבן