בערך בפעם השלישית שראיתי אותה הבנתי שמשהו בה לא מסתדר לי עם
הסדר הרגיל של העולם, כי בבוקר, תמיד באותו מקום ליד תחנת
האוטובוס שמריחה מסולר וייאוש, היא ישבה על כיסא גלגלים ישן
שחרק בכל תזוזה כאילו גם לו נמאס לשחק את התפקיד שלו, עטופה
במעיל אפור גדול מדי לעונה, עם צעיף שמכסה חצי פנים ומבט
שמכוון קצת מתחת לעיניים של העוברים והשבים, מבט של מי שלא
באמת מבקשת כסף אלא מבקשת שיסתכלו עליה בלי לשאול שאלות,
והייתה לה קופסת פלסטיק סדוקה עם כמה מטבעות שהקישו זה בזה כל
פעם שמישהו זרק עוד שקל, והכול היה כל כך שקט ומדוייק ומנומס
בעצב שלו, עד שאפשר היה לחשוב שהיא חלק מהריהוט העירוני, כמו
פח ירוק או עמוד חשמל עם מדבקה של הופעה שכבר בוטלה.
רק שבלילה, וזה לקח לי זמן לגלות כי אני לא אדם שיוצא הרבה
בלילות ולא אדם ששואל שאלות גם כשכבר ברור לו שהתשובות הולכות
לבלבל אותו, אותה אישה נכה לכאורה הייתה הופכת למישהי אחרת
לגמרי, לא במובן של נס רפואי או סיפור השראה, אלא במובן הפשוט
והמרגיז שבו אנשים מסויימים פשוט מסרבים להיות דבר אחד בלבד,
וראיתי אותה במקרה בבר קטן ליד הבית של חבר, עומדת ולא יושבת,
צוחקת בקול גדול מדי לחלל, עם שמלה שחורה ומחשוף שלא התנצל
בפני אף אחד, שיער פרוע כאילו הרוח החליטה לארגן לה את הראש
לפי מצב הרוח שלה, והיא נראתה חיה באופן שמביך את כל מי שבילה
את היום שלו בישיבה נכונה על כיסא משרדי.
מה שהיה הכי מוזר זה שלא הייתה בה שום בושה, לא ביום ולא
בלילה, כאילו שתי הדמויות חיו בשלום אחת עם השנייה, חתמו
ביניהן על הסכם שקט של חלוקת משמרות, בבוקר את תאספי מבטים
מרחמים ובלילה את תאספי מבטים אחרים לגמרי, ובשני המקרים את לא
חייבת לאף אחד הסבר, ואני, שבדרך כלל מאמין שלכל סיפור יש
התחלה אמצע וסוף, מצאתי את עצמי נתקע באמצע, בלי לדעת איפה
בדיוק אני אמור לעמוד.
פעם אחת אזרתי אומץ, אם אפשר לקרוא לזה אומץ, ושאלתי אותה
בלילה אם היא אותה אחת מהבוקר, והיא הסתכלה עליי כאילו שאלתי
שאלה מאוד לא מנומסת או מאוד לא מעניינת, ואמרה שכן, ברור, מה
חשבת, שאני אחותה התאומה הענייה, ואז לקחה שלוק מהבירה שלה
והוסיפה שבבוקר היא צריכה להיות מישהי שאנשים מוכנים לעצור
בשבילה, ובלילה היא מישהי שמוכנה לעצור בשביל עצמה, וזה היה
המשפט הכי פשוט והכי מסובך ששמעתי באותו שבוע.
עם הזמן התחלתי לשים לב לפרטים הקטנים, איך בבוקר היא מזיזה את
הידיים בזהירות מוגזמת, ואיך בלילה אותן ידיים בדיוק רוקדות
באוויר כאילו הן מספרות סיפור שאין לו תרגום לשפה אחרת, איך
בבוקר הקול שלה שקט וסדוק, ובלילה הוא מחוספס ובטוח, ואיך בשני
המצבים היא נראית כאילו היא יודעת משהו על החיים שאני עדיין
מנסה לנחש.
לא שאלתי אותה אם היא באמת נכה, כי הרגשתי שזו שאלה שיכולה
להרוס משהו עדין, כמו לגעת בפרפר רק כדי לבדוק אם הוא אמיתי,
והיא מצידה לא ניסתה לשכנע אף אחד בכלום, לא ברחמים ולא בחופש
שלה, היא פשוט הייתה שם, מתעקשת להתקיים פעמיים ביום בשתי
גרסאות שלא מדברות זו עם זו בקול רם.
יום אחד היא לא הייתה שם בבוקר, לא הכיסא, לא הקופסה, לא
המעיל, והרחוב נראה פתאום ריק מדי, כאילו מישהו לקח ממנו משפט
שלם והשאיר רק סימן פיסוק, ובלילה גם לא ראיתי אותה בבר,
וחזרתי הביתה עם תחושה מוזרה שפספסתי משהו חשוב בלי לדעת מה,
ואז שבוע אחרי זה היא חזרה, אותו מקום, אותו כיסא, אותו מבט,
כאילו כלום לא קרה, וכששאלתי בעיניים בלבד איפה היא הייתה, היא
חייכה ואמרה שלפעמים גם למי שמתחפש למישהו אחר מגיע שבוע חופש.